פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "ברטוד ואגנס" היא הרבה יותר מהצגה על שכחה. היא מפגן יוצא דופן של חמלה ורגישות

      המחזה "ברטוד ואגנס" (הבימה) לא עוסקת רק במחלת הדמנציה, אלא בפחד ממנה, פחד שלא מונע בהכרח מזקנה. מדובר במופת בימתי עם שחקנים מרגשים, אשר יחדיו מייצרים מסמך חשוב ומומלץ עבור מי ש"זכה" להיות עד למחלה ומי שניתן לקוות לעולם לא יזכה לעשות זאת

      ברטוד ואגנס הבימה (יח"צ , ז'ראר אלון)
      עלילה אנושית. מתוך ברטוד ואגנס (צילום: ז'ראר אלון)

      ברגע מפחיד, כשהוא מוכה בתחושה של הלם, עומד אדם מול אביו או אמו ומגלה שהם כבר לא מזהים אותו. הרי אין בן אנוש שסבור שהוריו מולידיו לא יכירו את פניו, דיבורו ובמיוחד שמו. זהו המקום שבו צומחת התובנה שכל מה שהיה הוא לא מה שיהיה, ומה שיהיה הוא בעיקר סוף איטי ומייסר. על פי ההערכות, קרוב ל-200 אלף חולי אלצהיימר חיים בישראל, מה שאומר שיש כמה מאות אלפים של אנשים שמתמודדים עם השיטיון והזיכרון המתעתע של היקרים להם, סועדים אותם עד שהכול נמחה.

      כתיבת מחזה העוסק באלצהיימר היא סיפור לא פשוט. את הדמעות אולי קל לייצר, אבל טוויית עלילה אנושית, כזאת שבאמת נוגעת ופורטת על המיתרים הנכונים, היא מלאכה קצת יותר מסובכת. בדרך כלל היא גם מתבססת על ניסיון אישי. רשף לוי, שאביו סבל מהמחלה, עשה את זה בהצלחה עם "החולה ההודי", ששון גבאי גרף שבחים ב"האבא" של פלוריאן זלר בתיאטרון בית ליסין ולאחרונה העלתה גם נועה לזר-קינן את "ברטוד ואגנס" בתיאטרון הבימה בבימויה של דפנה זילברג ובכיכובם של דב רייזר (ברטוד), טטיאנה קנליס-אולייר (אגנס) ומיקי פלג-רוטשטיין בתפקיד הבת גליה.

      ברטוד ואגנס הבימה (יח"צ , ז'ראר אלון)
      בסיס אוטוביוגרפי. מתוך ברטוד ואגנס (צילום: ז'ראר אלון)

      גם "ברטוד ואגנס" נשען על בסיס אוטוביוגרפי, לאחר שבמשך שנים ראתה לזר-קינן כיצד סבה מטפל במסירות בסבתה שלקתה במחלה המשפילה כל כך. ברטוד ואגנס מתכוננים ללכת לארוחת ראש השנה אצל בתם גליה, אך כשאגנס חוזרת כדי לקחת את הכבד הקצוץ המפורסם שהכינה, היא מגלה שהפיירקס מונח בטוסטר ולא במקרר, כפי שניתן היה לצפות. ברטוד מנסה להסתיר ממנה את העובדה שהיא עצמה שמה את הכבד שם, אך אגנס מבינה שמוחה שיטה בה ונעלבת. כאן אנו נחשפים למערכת יחסים מורכבת בין איש זקן ובריא המנסה לסעוד לרעייתו המאבדת את צלילותה, כשבתוך פתיתי השיטיון נחשפות גם כמה אמיתות שמובילות לתחושה של ייאוש.

      מעצם עיסוקו של המחזה ניתן לחשוב שהוא עוסק בשכחה הנובעת מדמנציה בלבד, אולם "ברטוד ואגנס" מתוחכם יותר. הוא לא עוסק רק בתופעה, אלא בפחד ממנה, פחד שאינו מונע בהכרח מזקנה. כמה פעמים קרה לכם ששכחתם היכן שמתם את המפתחות, נלחצתם ולאחר שמצאתם אותם חששתם שאתם מתחילים לאבד מהחדות שלכם? גם ברטוד וגליה, בנוסף לאגנס, מתמודדים עם שכחה לפרקים ועולה אצלם חשש דק שמשהו משתבש אצלם. כמובן שנוכחות מחלתה של אגנס אינה תורמת לביטחונם ומעלה תחושה טורדנית של חוסר נינוחות גם בקרב הקהל.

      ברטוד ואגנס הבימה (יח"צ , ז'ראר אלון)
      מופת בימתי. מתוך ברטוד ואגנס (צילום: ז'ראר אלון)

      השילוב של עדות ממקור ראשון של לזר-קינן, יחד עם הבימוי המדויק של זילברג, הדרמטורגיה של שחר פנקס, המוזיקה המתוזמנת באופן מושלם של אהוד פרידמן ובמיוחד המשחק המדהים והמרגש של רייזר, קנליס-אולייר ופלג-רוטשטיין, הוא שהופך את "ברטוד ואגנס" למחזה מיוחד ועוצמתי. המעברים החדים בין צחוק לבכי, תקווה לייאוש וחמלה לכעס מייצרים התרגשות יוצאת דופן. הבטן מתהפכת למראה התמונות המתעתעות והיכולת של קנליס-אולייר לנוע בין אגנס הצלולה והגאה לאגנס הנבוכה וחסרת המודעות, בזמן שברטוד מנסה לשווא להילחם בקרב שתוצאותיו ידועות מראש.

      לחיבור המושלם הזה עוזרת גם הבחירה באולם הבימרתף ברטונוב. יצא לי לראות בעבר הצגות באולם הקטנטן, ולא תמיד סברתי שהוא היה המקום הנכון עבורן. האינטימיות באולם, שבמרכזו התפאורה הצנועה של שי אהרון, העבירה באופן מקסימלי את התחושות ליציע, ולא בכדי נשמעו משיכות אף רבות בקרב הצופים.

      "אמא, זאת אני", אומרת גליה לאימה שלא מזהה אותה, ברגע אחד מני רבים של מופת בימתי. 75 הדקות של "ברטוד ואגנס" מספקות מפגן יוצא דופן של חמלה ורגישות ומייצרות מסמך טוב, חשוב ומומלץ עבור מי ש"זכה" להיות עד למחלה ומי שניתן רק לקוות שלעולם לא יזכה לעשות זאת.