פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הספר "לס" לא יקרע את הלב אלא ירטיט אותו במידה. בדיוק כמו בחיים

      "לס" הוא ספר מופלא על הפער בין אידיליה ומציאות, על התזכורת שהתבגרות היא לא רק משהו שעושים בגיל 14, 18 או 22; הוא ספר על העבר, ההווה, הציפיות, אי-התממשות, וחמור מכך - על התממשות של סך כל הפחדים שהיו לך, וכעת לאו דווקא כל כך מפחידים, אלא פשוט סתמיים

      הסופר אנדרו שון גריר (יח"צ , Kaliel Roberts)
      הסופר אנדרו שון גריר (צילום: Kaliel Roberts)

      בחניית ביניים בלתי מתוכננת במסע חובק העולם שלו, פוגש ארתור לס מכר שקרא את ספרו ויש לו ביקורת מאוד ספציפית: מתברר שהוא "הומו לא טוב". "לס חשב תמיד שהוא בסך הכל סופר לא טוב", כותב המספר, "מאהב לא טוב, בן לא טוב. מסתבר שמצבו חמור יותר. הוא לא טוב בלהיות הוא עצמו".

      "לס", ספרו זוכה פרס פוליצר של אנדרו שון גריר, אולי מציב במרכזו דמות שלא ממש טובה בלהיות עצמה, אבל היא כן טובה בלהיות דמות, וזה לא פחות חשוב. ארתור לס, עוד מעט בן חמישים, הוא סופר "מבוגר מכדי להיות רענן, וצעיר מכדי להתגלות מחדש", "ההומוסקסואל הראשון מאז ומעולם שעומד להזדקן", או לפחות כך זה מרגיש. כשפרדי, מאהבו הצעיר והבלתי נשכח, שולח בדואר הזמנה לחתונה שלו, לס מחליט להתחמק ויוצא למסע עבודה מאולתר וקלוש ברחבי העולם בניסיון לברוח מהווה, מהעבר, מהעתיד, תוך שהם מקיפים אותו מכל עבר, ותהא הגיאוגרפיה אשר תהא: מניו יורק למקסיקו סיטי, לקבלת פרס ספרותי שולי בטורינו, ללימודים בברלין, לטיול במרוקו, ואז להודו וליפן, ואז בחזרה לסן פרנסיסקו.

      הכל, לכאורה, כדי לא ללכת לחתונה, שמפחידה אותו הרבה יותר מהמסע עצמו. למעשה, כפי שכותב המספר, "מכיוון שהוא מפחד מכל דבר, אין שום דבר שקשה לו יותר מדברים אחרים. יציאה למסע סביב העולם לא מבעיתה יותר מקניית חפיסת מסטיק". זו לא רק החתונה - גם יום הולדת 50 שמציץ במלוא כיעורו מעבר לפינה דוחק את לס לכל הכיוונים, כולל פנימה. הזמן ימצא אותך גם בפינה הנידחת ביותר שיש להודו להציע, והפנטזיה על שיוף הרומן החדש שלו "סוויפט" מתרסקת גם היא: זו לא חופשת כתיבה, זו לא חופשה בכלל, יותר כמו טיפול פסיכולוגי מתמשך בלי מטפל, או ספה, או שעון.

      כריכת הספר "לס" מאת אנדרו שון גריר (יח"צ)
      כריכת הספר

      במרוקו, מישהי שואלת אותו על מה הספר החדש שלו, שכבר נדחה על ידי ההוצאה. לס מגמגם, ומשיב בחיוב לשאלה האם הוא על "גבר אמריקאי לבן בגיל העמידה שמסותבב עם חרטות של גבר אמריקאי לבן בגיל עמידה". קצת קשה לרחם על בן אדם כזה, משיבה האישה, "גם אם הוא הומו". אבל על ארתור לס קל לרחם, כי הוא לפני היותו גבר אמריקאי, לפני היותו לבן, בגיל העמידה, לפני היותו הומו, הוא בן אדם, בן אדם פגוע וחשוף, וזה כלל לא משנה האם הוא פגוע ממלחמת וייטנאם או ממערכת יחסים קשה שהסתיימה או מחלודת החיים: פצע הוא פצע הוא פצע, וכעת האחריות היא על המספר שיקבע כמה גדול או משמעותי הוא.

      "לס" הוא ספר על הפער בין אידיליה ומציאות, על בדידות, על התבגרות, על התזכורת שהתבגרות היא לא רק משהו שעושים בגיל 14, 18 או 22; הוא ספר על העבר, ההווה, הציפיות, אי-התממשות, וחמור מכך - על התממשות של סך כל הפחדים שהיו לך, וכעת לאו דווקא כל כך מפחידים, אלא פשוט אפורים וסתמיים; הוא ספר על האמצע של הדברים, המקום בו מתחבא היופי לפני או אחרי שהפך ליופי, העצב לפני או אחרי שהפך לעצב. זהו לא לא ספר שקורע את הלב, אלא כזה שמרטיט אותו בעוצמה קצת נמוכה יותר - כמו בחיים: כמה פעמים אדם באמת מתאהב? כמה פעמים ליבו של אדם באמת נשבר? בסופו של דבר, כולנו נשארים עם סך כל החוויות שלנו, זכרונות על דברים שקרו לפני 10 ו-20 שנה, וזה לאו דווקא רע; אולי המסע הוא שחשוב.

      חם ומצחיק

      גריר כתב רומן מופלא, חם ומצחיק ועצוב ומרומז, שמתפתח בצורה כמעט אורגנית וטומן בין פסקאותיו תהיות אנשיות מבריקות וכמה פנינים שרק בשבילן שווה היה לקרוא אותו. תתקשו למצוא, נניח, תיאור טוב יותר של יכולות הנישוק של אדם כמו אלה של גריר את לס, ש"מנשק כמו מישהו מאוהב. כאילו אין לו מה להפסיד. כמו מי שזה עתה למד שפה זרה ויודע להטות פעלים רק בזמן הווה ורק בגוף שני. רק עכשיו, רק אתה. יש גברים שמעולם לא נושקו כך. יש גברים המגלים, אחרי ארתור לס, שלעולם כבר לא ינושקו כך".

      רגע לפני יום ההולדת העגול והמרתיע, יושב לס במרוקו עם חבר שמסביר מדוע נישואיו המוצלחים התפרקו. "בעיני זאת הצלחה... עשרים שנה של כל דבר עם אדם אחר זאת הצלחה... האם הלילה הזה הוא כישלון מבפני שבעוד שעה הוא ייגמר? האם השמש היא כישלון כי בעוד מיליארד שנה היא לא תכבה? לא, זאת הפאקינג שמש". האסימון של לס לא נופל באותו רגע. ספק אם הוא נופל גם בהמשך הספר, וגם זה לא באמת משנה - ב"לס", ואולי גם בחיים, הדרך היא העניין, לא הנפילה עצמה.