לא פשוט להיות מוזיקאי עצמאי בישראל. קשת האתגרים היא בלתי נגמרת: הרדיו לא תמיד מפרגן, את הקהל קשה לשכנע, ההקלטות יקרות ועוד לא התחלנו לדבר על בוקינג, עבודה מול התקשורת ועוד ועוד ועוד. בין כל הצרות האלו, כשיוצאים בישראל יותר שירים בשבוע מאשר אי פעם, יותר ויותר מוזיקה היא בבחינת עץ נופל ביער.
הקושי הוא אבי ההמצאה, וכמה התארגנויות בתל אביב מנסות להתמודד עם הבעיה. שתי מסגרות כאלה יעלו על הבמה בימים הקרובים: השואוקייס של המחזור השני של פרויקט "סינתיסייזר" - תוכנית האקסלרטור (מאיץ) למוזיקאים, ופסטיבל של הקולקטיב "יש רוקנרול בעברית" בבארבי. האסטרטגיות שונות, החזון זהה: לגרום לאנשים לצאת יותר להופעות חיות ולהיחשף למוזיקה חדשה בשטח, ולא רק דרך הספוטיפיי והרדיו.
"סינתיסייזר" היא תכנית יוצאת דופן, שמבוססת על מודל מתחום ההייטק - האקסלרטור, או מאיץ סטטראטפים - פרויקט שנועד תוך זמן קצר יחסית לאפשר לסטארט-אפים צעירים לצמוח ולתת להם כלים לממש את הפוטנציאל שלהם: לחדד את המוצר, להכיר את הצדדים שמעבר לפיתוח ולהתייעץ עם אנשי מקצוע. "סינתיסייזר" היא תכנית כזו - שפונה למוזיקאים מהשוליים הישראלים.
בשלושה חודשים נפגשים המוזיקאים המשתתפים בתכנית עם אנשי מקצוע מכל אגפי תעשיית המוזיקה בישראל, ודנים בשורה של נושאים - מקידום ברשתות החברתיות דרך נושא זכויות היוצרים ועד אסטרטגיות ניהול עסקי, בתקווה להפוך את החלום למקצוע של ממש. בנוסף, המוזיקאים יוצרים קשר עם מנטורים - מוזיקאים עצמאיים אחרים שכבר זכו לרמה מסוימת של הצלחה, כמו יהוא ירון, מאיה בלזיצמן, גדי רונן (החצר האחורית), רותם בר אור (האנג'לסי), לונא אבו נסאר ואחרים. התכנית מסובסדת כמעט כולה למוזיקאים, מלבד דמי רצינות.
"אני בעצם מוזיקאי בדימוס, הייתי מתופף בלהקות, היו הופעות, קצת חו"ל, הקלטות, עניינים", מספר דני רווה, מייסד התכנית והמנהל שלה בשותפות עם פעיל האינדי איתמר ברנשטיין, "ואיפשהו לפני שמונה שנים, כשהכל היה לקראת שיא כזה, אני וההרכבים שהייתי בהם לא ידענו איך לקחת את זה לשלב הבא. הבנו שאנחנו צריכים לעשות את זה בעצמנו, אבל לא היה לנו ידע".
"החיים התקדמו, אני התחלתי לעבוד בתחום הייעוץ לסטארטאפים חברתיים ועמותות ושם הכרתי את מודל האקסלרטור לסטארטאפים, שהם מאוד דומים למוזיקאים: יש להם רעיון טוב אבל אין להם את קשת הכלים החזקה כדי לקחת רעיון טוב ולהפוך אותו לעסק מצליח. בהייטק יש את מעגל התמיכה כדי להאיץ את הצמיחה שלהם. התחלתי להשתשעשע עם הרעיון לעשות את זה עם מוזיקאים, זה נדבק והדהד והמון אנשים שסימנו לי שזה כדאי וראוי וככה יצאתי לדרך. יש לנו היום המון שותפים מקצועיים שמלווים אותנו, לייבלים ואולפנים שכל אחד רוצה לתת את החלק שלו".
"הצלחה במוזיקה יכולה להימדד בהרבה צורות, בהשמעות ואזכורים והופעות, וזה נכון שקשה להתפרנס פה ממוזיקה ומאמנות והשוק הישראלי הוא מאתגר", הוא מודה, "אבל לגמרי יש אפשרות להתפרנס פה בכבוד ממוזיקה ואפילו ממש מיצירה".
מה מוזיקאים צעירים לא יודעים בכלל, ומה הכי הפתיע אותך במפגש איתם?
"אחד הדברים שהיה להם 'מיינד-בלואינג' - זה לנסות להבין מה התרומה שלהם לקהל שלהם, ומה הערך המוסף. כשאנשים פותחים עסק הם מזהים צורך בשוק, אבל אמן יוצר מתוך עצמו, בלי בהכרח מחשבה על הצד השני. המחשבה שהם נותנים ערך, שהם עונים על צורך של אנשים אחרים, זה סוויץ' משמעותי בתהליך, ואז הם מתחילים לחקור על הערך שהם מוסיפים לעולם בעצמם. זה שינוי של סטייט אוף מיינד: במקום להיות מוזיקאי שאולי מתנצל או מבקש מאנשים לבוא להופעה - לבוא עם ראש יותר מורם. שווה לאנשים לבוא אליי כי הם מקבלים משהו. זה שינוי של השיח".
תוכל לתאר איך נראית התכנית? מה תכנית הלימודים?
"יש 12 מפגשים עיוניים, במשך חמש שעות, ובמהלך כל מפגש אנחנו מביאים מרצה מומחה בתחומו שנותן הרצאה על תחום מסוים, בין אם זה שיווק או בוקינג או פיננסים; יש פעילות קבוצתית כי אנחנו שמים דגש גדול על יישום של הידע, אנחנו עושים עבודה במרחב עצמו ומקבלים שיעורי בית", אומר רווה, ומדגיש גם כי לכל אחד מהמוזיקאים יש מפגש שבועי עם המנטור שלו, ובסוף התהליך ישנם גם הקלטות, שואוקייס ולייב סשן, ומשהו חשוב נוסף - התנדבות בקהילה. "כולם מתנדבים בחזרה בקהילה: הם מלווים בני נוער שידם אינה משגת מבחינת היכולת הכלכלית ללמוד מוזיקה, ויש שיתוף פעולה עם ילדי המוזיקה ביפו. אז בעצם המוזיקאים שלנו שיש להם מנטורים - הם גם מנטורים של בני נוער".
זה כבר מחזור שני של התכנית - אתם מתחילים לראות את הפירות של העבודה?
"עדיין מוקדם כי המחזור הקודם נגמר רק במאי, אבל אנחנו רואים אצל כמה מהמוזיקאים שיש ממש שוני בגישה שלהם לקריירה. הם התחילו לעבוד הרבה יותר ממוקד, יותר חכם, למקסם את היתרונות שלהם ובפועל המוזיקאים שלנו התחילו לעשות מופעים בתצורות שונות וייחודיות שהם סולד אאוט. מירב הלינגר למשל יצאה במסע של מופעי סלון מאוד מוצלחים; אלה רונן שיש לה שיר שנכנס ל-88 לפלייליסט ולאחר מכן התחילה להופיע במסגרות מיוחדות. לאחרונה היא עשתה ערב מיוחד בוולנטיין שהיה סולד אאוט. עומר מושקוביץ' עובדת על אלבום שני והוציאה עכשיו קליפ מאוד מיוחד עם מעל ל-100 אלף צפיות".
מי ששואף להצטרף לרשימה הזאת הם חברי המחזור הנוכחי של התכנית - שי נחייסי, קמה ורדי, ההרכב Pattie, עדי נח, רחל ירון, נועם ברמן, מאיה פנינגטון, בני אסתרקין, גילי פורטל, צליל אברהם, יקיר אהרון ושוהם טפיארו, ששירה "תתארי לי הכל" הוא מהבולטים והיפים באוסף שהוציא המחזור. לטפיארו, בת 27 מקיבוץ יראון ויוצאת "רימון", יש קול עמוק ומעט צרוד ויפהפה, ומאחוריה יש כבר אי.פי. שיצא בשנה שעברה, שבתקווה יצטרף אליו אלבום בסוף השנה.
"אני חייבת להגיד שלא באמת הבנתי למה אני נכנסת עד שהגעתי למקום", מודה טפיארו ביחס להצטרפותה לתכנית. "אני חושבת שהדבר העיקרי [שהתכנית הבהירה, נ"מ] היה שתעשיית המוזיקה זה מושג מאוד אמורפי, שבתור אמן מתחיל אין לך באמת מושג מה זה אומר, ואין חוקים ברורים ואין מסלול שצריך לטעות בו ואז יהיה בסדר. התכנית מפרקת לגורמים את הדבר הזה, מפגישה אותך עם אנשים שהדרכים שלהם שונות לגמרי אבל הגיעו להישגים גבוהים, ועוזרת לך להיות יצירתי יותר".
לדבריה, גם המפגש עם שאר חברי הקבוצה היה מפרה. "להיות בחברת אנשים שהם פחות או יותר אוכלים את הכאפות שאתה אוכל זה דבר שהוא מנחם. חכמת המונים זה דבר מטורף: כל אחד יודע משהו שהשני לאו דווקא יודע ויש מקום להעשיר אחד את השני. נפלתי על החבורה הכי טובה בעולם, שהייתי רוצה שיהיו חברים שלי כל החיים", היא אומרת. "יצאתי משם עם תכנית עבודה לשנה הקרובה. זה דבר שלא דמיינתי שאעשה בכלל. זה מייצר סדר ואז אתה כבר יודע מה המהלכים הבאים. אני הייתי מאוד מפוזרת, לא ידעתי אפילו מאיפה להתחיל, ויוצאים מנקודת מוצא שנכונה בשבילך בדיוק".
המנטורית של טפיארו, הזמרת מאיה איזקוביץ' שהשיקה בעצמה השבוע אלבום שלישי, מספרת איך זה נראה מהצד שלה. "בתור מישהי שכבר בתוך זה יחסית הרבה זמן, אני מאוד שמחה להחזיר חזרה כי הרבה אנשים עזרו לי בתחילת הדרך, ובפעם הראשונה לעשות מנטורינג - משהו שלא יצא לי לעשות - זה בטח ילמד אותי גם", היא אומרת. "מהתחלה אמרו לנו שאין חוקים, שאנחנו נעשה מזה מה שאנחנו רוצים ומה שהחיבור הזה מעלה, ובעצם פשוט נפגשנו פעם בשבוע, זה היה מאוד דינמי. פשוט דיברנו גם הרבה על מוזיקה ועל העשייה עצמה, גם על דברים מסביב ועל החיים האישיים שהם חלק בלתי נפרד מזה". לדבריה, הייתה לה תחושה טובה לגבי העבודה עם טפיארו עוד לפני שהשתיים אפילו נפגשו. "הרגשתי שזאת מישהי שאני יכולה להתחבר אליה ושמדברת אליי", היא אומרת.
מה היה חסר לך כאמנית צעירה, שהתכנית הזאת נותנת? ואיזה עצה היית נותנת לעצמך?
"אני חושבת שמשהו שלי לקח די הרבה זמן להבין, ואחת העצות שנתתי לה [לטפיארו, נ"מ] ואני מאוד מאמינה בה, שבעיקר בעולם של היום כשהכל כל כך נגיש ויש המון מוזיקאים, זה נותן מצד אחד המון חופש וכל אחד יכול פשוט לחלוק עם העולם וזה גם מבהיל, והנטייה בתור אמן צעיר היא כל הזמן להסתכל לצדדים, לראות מה אחרים עושים, והדבר הכי חשוב זה להישאר בנתיב שלך, ביצירה שלך. להמשיך לעשות ולהוציא לעולם את הכתיבה, את הנפש, ולהתרכז בזה, ולמרות כל הקשיים שבדרך להמשיך להוציא את זה לעולם. אני מאמינה שככה דברים בסופו של דבר קורים, זה מה שמגיע לאנשים ומזיז דברים".
"רוקנרול זה לא שירים על גומיגם ושוקובו"
גם אדם פז, חבר להקת הרוק "בית ספר לנבואה", רוצה להגיע לאנשים ולהזיז דברים. אחרי ארבע שנים של פעילות ושני אלבומים מאחוריהם, הם מקווים לפרוץ למעגלים נוספים. "הופענו בהרבה מאוד מקומות, יש כל הזמן מוזיקה טובה בשטח, וזה מרגיש שאם אתה לא ברדיו או אם אין לך להיט אתה לא בסצינה, אבל זה לא נכון. הסצינה נמצאת בהופעות", אומר פז, שיזם התאגדות של כשמונה הרכבי רוק לפסטיבל משותף תחת הכותרת "יש רוקנרול בעברית" - קריצה לשיר הידוע של חמי רודנר - שנועד להעצים את הנוכחות של אמני רוק בישראל, גם אם בשנים האחרונות הז'אנר נדחק לשולי העשייה. יחד עם בית הספר לנבואה יופיעו בפסטיבל שייערך בעוד שבוע בדיוק במועדון הבארבי גם גיל בר הדס, דור המבול, דניאל רובין, ביטניק, בן רייזמן והרנדום דוגז, איתי בורג ולהקת אינדיאנה. "בגלל שזאת התאגדות עצמאית", הוא מסביר, "כל מי שקונה כרטיס - זה לא הולך לאף חברת יח"צ והפקה אלא נטו לאמנים, וזה עוזר למוזיקה לבישראל לקרות ולרוקנרול לחזור".
"לרוק כבר אין מקום במיינסטרים והפך להיות מוזיקת שוליים בפסטיבלים כמו אינדינגב. בשנות ה-90 הייתה תקופה שהשוליים היו במיינסטרים והרוק היה במרכז, ולאט לאט הדור השתנה והאנרגיות השתנו, אנשים רוקדים שונה ומבקשים משהו אחר, ובמצב הזה פחות נתנו לרוקנרוליות מקום. הרעיון היה להנגיש את השטח", הוא אומר. "כולנו עושים בסוף מיינסטרים, זה לא שירים אלימים ולא דברים כאלה, אבל האווירה היא לגמרי רוקנרול, באנו לפתוח גיטרות ולעשות משהו לא פלסטיקי. אני אוהב להגיד שרוקנרול זה לא שירים על ווייפיי ולא על גומיגם ושוקובו, אלא על דברים קצת יותר משמעותיים. אין לי בעיה עם פופ אבל אני חושב שרוקנרול קצת חסר, אז הרעיון היה להעיר את השטח, ואם נכריז רשמית שאנחננו מתחילים לנגן ביחד אז שוב נרים את הסצינה".
"נשמע קצת יומרני לחזור לרוקסן של פעם, רוקסן כבר לא יחזור", הוא מודה, "אנחנו לא יכולים להתחרות באיפה הילד, מוניקה סקס, תערובת אסקוט ומופע הארנבות של דוקטור קספר. הם הדינוזארים, כולנו גדלנו עליהם, אבל הגיע הזמן לדור הבא".
מה התקווה הכי גדולה שלך מהפרויקט הזה?
"קודם כל שיהיה לאנשים כיף, ומוטיבציה לחזור לצאת להופעות, כמו שהם הולכים לקולנוע כמו שהם צופים בנטפליקס. כשאתה הולך להופעה חיה בפעם בשבוע הכל משתנה, אתה מחובר יותר לעולם ופחות למסכים. התקווה היא להצליח לייצר איזה שהוא הלך תרבותי מסוים של אנשים שהולכים יותר ויותר להופעות וקצת עוזבים יותר את היוטיוב. התקווה שלי מעבר: הלוואי שהסצינה תיפתח ויהיו הרבה שיתופי פעולה, אחוות רעים כזאת. אני באמת חושב שכדאי לכולם לצאת מהמחשבים ומהספות, להקדיש זמן להכיר מוזיקה חדשה. יש סביבנו הרבה רוקנרול כמו בשנות ה-90 ואפילו מגוון יותר, ובסך הכל צריך לצאת החוצה".
דני רווה מ"סינתיסייזר" מסכים ומבקש "להזמין אנשים לקחת חלק פעיל בעידוד מוזיקה עצמאית, לפתוח את הראש ולתמוך בדברים שהם לא מכירים. הרבה אנשים שומעים את השירים שהם מכירים כבר. זאת אחריות שלנו לצרוך מוזיקה חדשה ועצמאית, כי אחרת היא לא תהיה פה. ללכת להופעה זה אקטיביזם חברתי, ואנשים שבחרו להיות מוזיקאים - זו ממש לא דרך פשוטה שהם בחרו לעצמם, אבל בלעדיהם לא היה לנו את זה. אז אני רוצה להזמין אנשים לקחת חלק באקטיביזם הזה. זה כיף בטירוף, והרווח הכי קטן יהיה להגיד 'אני ראיתי אותם כשהם הופיעו מול עשרה אנשים וברמן', כמו שאנשים אומרים היום על גבע אלון, למשל".
אירוע השואוקייס הראשון של "סינתיסייזר" יתקיים היום (רביעי) במועדון הבסקולה, והשני ביום רביעי הבא, ה-13 במרץ, החל מהשעה 19:00, ובכל אחד מהם יופיעו שישה מאמני התכנית.
פסטיבל "יש רוקנרול בעברית" הראשון ייערך גם כן ביום רביעי הבא, ה-13 במרץ, במועדון הבארבי בתל אביב, החל מ-19:30 בערב (פתיחת דלתות).