(בסרטון מעל: הופעתה הבימתית האחרונה של השחקנית והזמרת יונה עטרי ז"ל, במופע מחווה לשחקן והזמר אילי גורליצקי לרגל יום הולדתו ה-80, שהתקיים ביולי 2015 בתיאטרון הקאמרי)
יונה היא האחות הגדולה, אני האחות הקטנה, ובאמצע יש עוד חמישה. סנדוויץ' גדול. בשבילי היא הייתה תמיד מושא להערצה. קודם כל מבחינה מקצועית. את הדברים הכי טובים במקצוע למדתי ממנה - לדעת איך למסור שיר החוצה, להגיש, לחשוב על מה אני שרה, לזכור כמה שהטקסט חשוב. להיות מקצועית.
מהרגע שיצאתי לעולם מקצועית, ובעצם עוד קודם, הייתי תמיד 'אביגיל, האחות של יונה עטרי'. ועוד קודם. היא היתה מאוד פופולרית. התחלתי עם פור. אני מבינה מה כל הילדים-של והאחים-של מרגישים. וזה היה פלוס גדול. הערצתי אותה, גם מקצועית וגם כאחות, הייתי סוג של גרופי. כבר כשהייתי בת 15, צפיתי בה בהערצה בהופעה שנקראה 'הנבחרת', עם אורי זוהר ויונה. אצלנו כל האחים והאחיות היו זמרי על. התחלתי במקצוע הזה גם בגלל הכישרון שלי, אבל גם בזכות המקפצה של יונה.
גרתי אצלה איזו תקופה, היינו מאוד קרובות. יש בינינו הפרש של כ-19 שנה, אז תמיד היא היתה כמו אמא שנייה שלי, ובעלה אורי היה כמו אבא שני בשבילי, על רקע ההתייתמות מאבי בגיל צעיר, הם היו משפחה נדיבה, עם יד רחבה, והיו הרבה צחוקים. ככל שהתבגרנו, נעשינו חברות יותר טובות. זה נכון גם לגבי שוש, שהיתה החברה הכי טובה שלי, החצי השני שלי. יונה ואני מאוד התקרבנו בשנים האחרונות.
היא עזרה לכל האחים והאחיות שלה תמיד. היתה לה יד רחבה לכולם. ההורים שלי לא דיברו איתי על העצמה נשית ולא על התבגרות מינית, אבל יונה כן. את ההתבגרות הנשית שלי עברתי איתה. היא גילתה לי עולם ומלואו. בשבילי היא היתה משפחה גרעינית שנייה שלי. היא הוציאה אותי לאוויר העולם, גם כשהפצירה בי לעבור ממשקפיים לעדשות, רצתה שאפריח את השממה, להוציא אותי לחברה. היא דאגה לי, עשתה דברים להעצים אותי.
לפעמים ביצעתי את שירה 'צריך לצלצל פעמיים', למשל ביומולדת שמונים של אילי גורליצקי, זאת היתה הפעם האחרונה שיונה עלתה על במה. שיתפנו פעולה אמנותית כמה פעמים. למשל, ביצענו ביחד את 'שיר המריבה' בטלוויזיה, התארחתי אצלה ב'רחוב סומסום'. כל כך אהבתי את ההופעות שלה ואיתה.
יונה עזבה את הבית בגיל העשרה, הלכה בלי אגורה, הגיעה לתל אביב, עבדה בכל עבודה שרק אפשר, והגשימה חלומות תוך כדי עבודה קשה. כבת בכורה לבית מסורתי, כבת לאב ממשפחה מאוד דתייה, היא ממש פרצה כל עולם כשיצאה לעולם החילוני שלה, לתיאטרון. עם כל זה, אבא שלי קיבל אותה, בניגוד למשפחות אחרות עם סיפורים נוראיים שמנדים את ילדיהם. היא היתה מודל עבורי לכך שאתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה. לא סתם אני שרה 'תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת'. היא היתה מושא להערצה מבחינתי גם במובן הזה. למדתי ממנה להתמיד, לא לוותר ולהישאר נאמנה למטרה.
שלחו לי תמונה של יונה מלהקת הנח"ל, שבה רואים אותה עם יוסי בנאי כשהם היו נורא צעירים. מרוב שהם צעירים אפשר לא לזהות אותם. הם היו גם נאהבים איזשהו תקופה. בתמונה הם מחזיקים ידיים, והכל כל כך בוסרי ומדהים. אני קוראת לזה התמימות הפלמ"חית.
יונה באה מבמה, היא חיית במה. כשהיא התחילה לא היו מיקרופונים. לא היו אז מפונקים כמו הדור שלי והדור שבא בהמשך, שרגיל לעשות באלאנס למשל. היא נסעה לכל מקום, הופיעה מעל אלף הצגות של 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', ותמיד עשתה את זה כמו ספורטאית. היום יש יותר תנאים ואמצעים, אבל גם יותר תקלות ופחות התרגשות. היא שרה טקסטים של אלתרמן ושל סשה ארגוב. זו תקופה אחרת, חומרים אחרים.
אין לתאר את ההופעות האחרונות שלה עם אילי גורליצקי. הרצפה רעדה ממחיאות הכפיים. התגעגעו אליה. זה נתן לה תחושה טובה מאוד. אחרי מות בעלה, היא חוותה משבר, ששינה את התמונה. אבל אחד הדברים שהכי משמחים אותי זה שהיא חיה חיים נפלאים. לדעתי היא הגשימה את עצמה מכל הבחינות, ורק מעטים יכולים להגיד את זה. למרות שלא בטוח שהיא הייתה אומרת את זה על עצמה. היא היתה סוג של דאגנית. מסוג האנשים שאם טוב להם מדי, הם חשים ברע. אני יכולה להגיד לך שהיו לה חיים נפלאים. לילדים שלה היתה ילדות נהדרת. הספקנו המון דברים. אני מרגיש שהספקתי לחוות את אחותי עד העצם. זאת מחשבה מנחמת.
מאז אתמול, הייתי עם יונה, עם שני הילדים שלה, עם אח שלי והבת שלי. ליווינו אותה עד שמונה בבוקר. דיברתי אליה. לא הפסקתי ללטף אותה, ולהגיד לה את כל הדברים וכל התודות שלא הספקתי להגיד. ברגע שהיא אושפזה בבית החולים זה היה מהיר, למרות שהיא נלחמה. כל מה שהיה לי להגיד לה זה כמה אני אוהבת אותה, מודה לה, וכמה שהיא בנאדם מופלא. אולי היא שמעה.
(הביא לפרסום: שגיא בן נון)