אי אפשר היה לצפות בפרק פתיחת העונה המטלטל של "המקור" (רשת 13) על אסון צפית בלי לכעוס. קשה להאמין שתשע נערות ונער נהרגו באסון הכל-כך מיותר הזה, והמדינה לא התהפכה והאדמה לא רעדה. הפקרות שאין כדוגמתה ושיקול דעת לקוי מיסודו הרסו חיים של עשר משפחות לפחות, וחשבון נפש - אישי, ציבורי, בחרו בעצמכם - אין.
"המקור" היא הרי תוכנית תחקירים, היא רגילה לשחיתויות מסוג אחר. על המעלות של התוכנית בתחומים האלה כבר דובר לא מעט, אבל כדאי להגיד גם את זה: עורכיה הצליחו לגולל ברגישות ובאנושיות גם סיפור מסוג אחר. התוכנית נפתחה באזהרות החזאים בימים שלפני הסערה. בעצם אפשר היה לסיים את התחקיר כאן: לא נדרשות יותר מכמה שניות כדי לתפוס את הראש בשתי ידיים ולרצות לצרוח מהטמטום. אילו רק היו מי ממקבלי ההחלטות טורחים להקשיב לתחזית, לאזהרות, לחששות, לאלף ואחת נורות אדומות שצצו לפני האסון, כל זה היה נמנע.
אך גודל המחדל עצום ורב אפילו יותר. הכרוניקה של הכשלים שהובילו חבורת מכיניסטים ותיכוניסטים לטיול גיבוש בעיצומו של סוף שבוע סוער מבעיתה ומכאיבה בפני עצמה, אבל הזעם מתחדד כשמתואר מה שמגיע לאחר מכן: הורים שלא עודכנו ושומעים על האסון מהסביבה; הבטחות סרק להקמת ועדת בדיקה עצמאית; והשיא: הזמנת כוח משטרה נגד ההורים שמחו על פתיחתה מחדש של המכינה. זה מקפל בתוכו את הסיפור כולו, וזה סיפור של אטימות, של אי-לקיחת אחריות, ושל הנפנוף של אלו שחובה לתת להם דין וחשבון.
הפרק הסתיים בשיחת טלפון בין אמה של אחת הנערות שנהרגו בשיטפון לבין אביה של אחת המדריכות, שהוא גם איש יחידת חילוץ. ערב הטיול המיותר הזה הוא ניסה לשכנע את בתו - ודרכה את הצוות האחראי - שלא להוציא את הטיול עקב השטפונות הצפויים, אך לשווא. האם מנסה להבין האם יכול היה לעשות יותר. השיחה בין שני ההורים קשה: תשובות אין, וגם לא מה שיחזיר את הילדים או יפחית את הכאב על האובדן הנורא. אבל אתם יודעים מה? זה אולי היה הרגע היחיד שנראה היה כי מישהו מקשיב באמת להורים, או לפחות הקנה תחושה שהוא מוכן לענות על השאלות שלהם שלא על מנת לסמן וי.
לא רק מזג האוויר אשם באסון צפית, ולא אחראים לו רק כמה אינדיבידואלים, שעניינם עוד יידון בפני בית המשפט. אשמה תרבות שלמה של "יהיה בסדר" ו"סמוך", של אתוסים ספרטניים שקוראים "לחשל" את הנוער, של ביטול ספקות יהיר. על אלו נוסף ממסד שחרד לשם הטוב של המכינה הרבה יותר מאשר הדברים החשובים באמת. התוצאה: ריקבון שאין לו גבול ואסון בלתי נתפס.
זה שיח שצריך להכרית. לא ברור איך תמשיך לפעול מכינת בני ציון החל מהשנה הבאה עם כל הצל הזה על כתפיה, אבל יש דבר שיצטרכו ללמד בה, ובכל שאר המכינות והמסגרות הדומות, לפני פיתוח יכולות ניווט וכושר קרבי ובעצם כל דבר אחר: תמיד להטיל ספק בכל, להתעקש לקבל תשובות מכל דמות סמכותית, ולסרב ללכת אחרי מי שהבטיחות אינה בראש סדר העדיפויות שלו. אחרת, זה רק עניין של זמן עד הדפיקה הבאה בדלת.