לא מרגש, לא מחדש ולא מכביסטי: הסרט על אולסי פרי הוא בזבוז זמן נוסטלגי

בסרטון: אולסי פרי חוזר לניצחון של מכבי תל אביב בגביע אירופה ב-1977


אומרים שהפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל. בפרפרזה על כך, ניתן לומר שמפלטו של הלוזר היא הנוסטלגיה. במקרה או שלא, בקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב נהנים מאוד בשנים האחרונות לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה של ציבור האוהדים הגדול שלהם. עברו חמש שנים מאז שלצהובים מיד אליהו הייתה עונת כדורסל טובה, נצח במונחים של הכדורסל הישראלי, ובתקופה הזאת הופקו כבר שלושה סרטים שמטרתם לחגוג את מעמדה המיתי של מי שכונתה כאן בעבר הלא רחוק "הקבוצה של המדינה". הראשון היה הסרט "77:78" של הבמאי דני מנקין מ-2015 שחגג את שנת 1977, בינות המהפך של בגין, הביקור ההיסטורי של סאדאת - והניצחונות של מכבי ת"א על אריות היבשת הישנה, שהביאו את גביע אירופה לתל אביב ושמו אותנו "על המפה". כעת חוזר מנקין לאותה מפה ואותה קבוצה היסטורית, ומפרסם את "אולסי", סרט שמתמקד בדמותו הגדולה מהחיים (מבחינה פיזית לפחות) של הסנטר של אותה אלופת אירופה אגדית.

דווקא בתקופה שבה הישראלי הממוצע לא יידע למנות יותר משני כדורסלנים דוברי עברית שמשחקים במכבי תל אביב (זו שאלה טריקית, כי יש רק שניים כאלה), והשחקנים הזרים שמשחקים בקבוצה מתחלפים מדי שנה ולא משאירים רושם מיוחד, מעניין לראות את העניין הציבורי האדיר שעוררה דמותו של אולסי פרי. כל זאת למרות שמדובר באיש לא מעניין במיוחד, אם לומר את האמת, שכל ייחודו היה שהוא היה האיש הכי גבוה במדינה, ובצבע שלא היה לאף אחד אחר פה באותם ימים.

אולם הסרט לא מצליח לחדש דבר בנוגע לגיבור הסרט, ודווקא התחקיר המדוקדק שנעשה על פרי רק מדגיש עד כמה הוא לא כזאת דמות מרגשת באמת, וספק אם ראויה בכלל לסרט דוקומנטרי באורך מלא. אוהדי כדורסל צעירים אולי ייהנו להיחשף בפעם הראשונה לסצנת הקרב המפורסמת של ארל וויליאמס בפביליון במדריד, ואולי יש עדיין חובב ספורט מקומי שלא מכיר את הפעם שיורם ארבל הכריז שפרי לא הגיע למשחק מול ריאל מדריד ביד אליהו מכיוון שהוא סובל משפעת, בעוד הוא בעצם שכב מסטול מסמים בביתה של תמי בן עמי בצפון תל אביב. אלא שהקטעים האלה, שמוכרים כמעט לכל חובב כדורסל ישראלי וממילא קיימים כבר שנים ביוטיוב, אינם באמת מצדיקים פיצ'ר שלם.

למכבי תל אביב היו שחקנים יותר מרגשים ויותר מעניינים מאולסי פרי, והניסיון לבנות איזו עלילה מעניינת סביבו בגלל נושא הסמים והקשר האינטימי עם תמי בן עמי לא מצליח להחזיק סרט. זה בולט בעיקר כש"כוכבי המשנה" של הסרט גונבים את ההצגה. טל ברודי, מיקי ברקוביץ', שמעון מזרחי וארל וויליאמס יכולים לעניין את הצופה הממוצע לא פחות מאשר פרי. ראיונות הארכיון עם רלף קליין המנוח, והקטעים מהראיונות האחרונים שנתן שמלוק מחרובסקי לפני מותו הם הרגעים הכי מעוררי רגש ועניין בסרט, וגם מדגישים את הפספוס שבו. סיפורו האישי של שמלוק, מנהלה האגדי של מכבי תל אביב, מייצג נאמנה את סיפורה של הקבוצה באותם שנים, ולא פחות חשוב - של מדינת ישראל עצמה, לאורך ארבעה עשורים. שמלוק היה פשוט איש מעניין שכיף להקשיב לסיפורים שלו, לעומת אולסי פרי, שמצליח להישמע רובוטי ומונוטוני גם כשהוא מספר על הרגעים הכי מרגשים ו/או טראגיים בחייו.

כצפוי, הסרט לא מנסה להציג את דמותו של אולסי פרי בצורה עגולה ומאוזנת, אלא באופן חיובי. גלי הנוסטלגיה ליציעים הישנים של יד אליהו, הצגת השחקנים של רפי גינת והעברית הקלוקלת של טל ברודי (הדבר היחיד שלא באמת השתנה מאז שנות השבעים) אמורים לטשטש את הצדדים השליליים באישיות שלו. הסרט נוגע ביחסים הבעייתיים בין אולסי לבנו, אבל מעדיף להתרכז ביחסי האב ובן החיוביים שהיו לו עם שמלוק. הסרט לא מתחמק (איך אפשר?) מהנפילה של אולסי לסחר בסמים והשנים שבילה בכלא, אך לא באמת נכנס לסיפור המלא, ובמקום זה נותן לאולסי עצמו לספר את הסיפור ולעדן את ההיסטוריה. זה בסדר, אבל ב-2019 נראה שכבר ראינו דרכים יצירתיות יותר להתמודד עם גיבור שנפל להתמכרות (מבאבלס של "הסמויה", דרך ג'סי מ"שובר שורות" ועד דוקטור האוס ובוג'ק הורסמן) ולהציג מכור בתור "מישהו שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון" זו פשוט הצגת סיפור עצלה.

יותר מכל, ומסיבה לא ברורה, הסרט מהווה כתב הגנה למכבי תל אביב עצמה בסוגיית פרי. מנהלי הקבוצה, שפעלו לגייר את פרי בארה"ב והפכו אותו לאלישע בן אברהם כדי שיוכל לשחק כדורסל כישראלי ולא כזר, פתאום מדברים בדיעבד על כך שהם לא הרגישו בנוח מהמעשה. זה כמובן בולשיט. המכביזם שזרם בדמם של שמעון מזרחי, שמלוק מחרובסקי ושאר אנשי ההנהלה של הצהובים לא בחל בשום אמצעי כדי לחזק את הקבוצה ולחתור לניצחונות בכל מחיר - וזה היה מאוד במודע, וזה גם מה שגרם לה להיות קבוצה כל כך מצליחה ואהודה. גם הניסיונות של אנשי הקבוצה לטעון שהם לא ידעו שפרי צורך סמים הם בגדר בולשיט. אף אחד לא באמת חשב שלאולסי יש שפעת, בטח לא מנהלי הקבוצה, שעקבו בצורה אובססיבית אחרי כל צעד של השחקנים. כל עוד זה לא פגע להם בשורת הניצחונות, זה לא הפריע לאף אחד. עובדה, ברגע שזה התחיל לפגוע בכדורסל של אולסי, הוא כבר לא היה במכבי.

הסרט עצמו אינפורמטיבי מאוד, ויפנה בעיקר לחובבי הנוסטלגיה, לאו דווקא הספורטיבית. אלא שהוא מצייר איזו תמונה חיובית ואידיאלית לישראל של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. וזה פספוס, כי "אולסי" יכול היה להיות הגרסה הישראלית לסדרת הדוקו המהוללת "או ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה", שהתמקדה אמנם במשפטו של או ג'יי סימפסון, אבל ניתחה, ביקרה והעמידה למשפט את אמריקה כולה של שנות ה-90. "אולסי" של מנקין נוגע בשאלת הגזענות הישראלית שהייתה ועודנה נגד זרים, אבל לא באמת נכנס לעומק. מקורביה של תמי בן עמי מספרים שהיא לא רצתה לעשות ילד עם אולסי בגלל שבישראל של שנות השמונים עדיין לא קיבלו לגמרי את ילדי עדות המזרח, אז לעשות ילד שחור? והיא לא טעתה. שנאת הזרים בישראל, שנובעת מתסביך של אלפי שנים ורוויה באירוניה קלה, היא נושא ראוי לתחקיר עיתונאי וסרטים דוקומנטריים - הסרט של מנקין נוגע בבעיה הזאת בכפפות של משי, ורק מראה את האהבה הגדולה שקיבל אולסי פרי ברגע שניאות להתגייר ולהפוך להיות "אחד משלנו" באמת.

האוהדים של מכבי תל אביב ייהנו מהצפייה בסרט של HOT8 (עורכת הערוץ אגב, רינת קליין, היא בתו של מאמן הקבוצה האגדי רלף), בעיקר כי הוא יזכיר להם את תקופת התמימות של הניצחון הגדול על צסק"א בווירטון והזכיות בגביעי אירופה בבלגראד ושטרסבורג. שונאי הקבוצה שמחפשים איזושהי ביקורת על התנהלות הקבוצה בנושאים הבירוקרטיים, הפליליים והמוסריים לא ימצאו אותה בסרט הזה, אבל "אולסי" כנראה לא פונה אליהם. האוהבים והשונאים כאחד יכולים להתנחם בסרט הזה כתזכורת לימים בהם קבוצת כדורסל ישראלית עשתה כותרות ועניינה מדינה שלמה, לטוב ולרע. אלוהים וגם שמעון מזרחי יודעים שהקבוצה הנוכחית של הצהובים רחוקה מלעשות את זה, וספק רב אם עוד 40 שנה מישהו יטרח לעשות סרט תיעודי על מייקל רול או דיאנדרה קיין.

כל הסרטים הדוקומנטריים הנוסטלגיים על מכבי תל אביב של 1977 וגם של 2004 בעיקר עושים חשק למישהו שירים את הכפפה ויצלם פיצ'ר עלילתי שמבוסס על הסיפור הדי מטורף, גם ברמה הבינלאומית, של הקבוצה הזאת. עם כל כך הרבה זוויות, החל מעלייתו ונפילתו של מוני פנאן, דרך האישיות האניגמטית של שמעון מזרחי ועד סיפור חייו של ניצול השואה רלף קליין שההישגים שלו בישראל הביאו אותו לאמן את נבחרת גרמניה (כן, הסרט "פלייאוף" מבוסס בצורה מאוד חלקית על סיפורו של רלף, אבל לא ממצה פרומיל מהפוטנציאל של הסיפור שלו). בינתיים, אוהדי הקבוצה שממשיכים לקוות שאותם אנשים שנכשלים כבר חמש שנים ברציפות בבניית הקבוצה, ימשיכו לחיות בסרט. סרט נוסטלגי כמובן.