בדבר אחד באמת אין ימין או שמאל, בדבר אחד כולנו מאוחדים, גברים, נשים, מזרחים, אשכנזים, גבוהים, נמוכים, יהודים, ערבים - כולנו שונאים ספוילרים. אין אדם יותר מתועב מפלוני שמחליט להרוס למישהו אחר את סוף הספר/סרט/סדרה/מחזה. זה מעשה נבלה חמור, וזה מחדל שלנו כחברה אנושית שבשנת 2019 החרפה הזאת עדיין לא נמצאת בספר החוקים כמעשה פלילי בעל השלכות חמורות לאותו מספיילר ארור. מקרה הספוילר המתועד הראשון בהיסטוריה התרחש בפריז לפני 131 שנה: ב-24 בנובמבר 1887 עלתה בתיאטרון פורט סן-מרטן הצגת הבכורה המדוברת של המחזה "לה טוסקה" מאת המחזאי הצרפתי ויקטוריאן סרדו. כמה שעות לפני שהמסך עלה, פרסם המגזין הספרותי "גיל בלס" את רשמיו של עיתונאי שצפה בחזרה הגנרלית ביום הקודם, וחשף בצורה נבזית את הטוויסטים בעלילה, כולל את הסוף הדרמטי והמפתיע. הבוהמה הפריזאית זעמה, והמחזאי סרדו עצמו תבע את העיתון - וזכה. היו ימים שהיו משלמים מחיר על ספוילרים מרושעים.
אלא שאותו ספוילר, וגם הביקורות המעורבות, לא באמת פגעו בהצלחת המחזה - שרץ אלפי פעמים בצרפת, ולאחר מכן ברחבי אירופה ובשאר העולם, כולל סיבובי הופעות ארוכים בארה"ב, דרום אמריקה ואוסטרליה. צריך לזכור שמדובר בימים שלפני המצאת המטוס (או המכונית) וכדי להעביר הפקה ממקום למקום הייתה עסק לא פשוט, שכלל העמסת ציוד וצוות על אוניות משא למשך תקופות ארוכות. מהיום שההצגה עלתה בפריז גילמה את התפקיד הראשי השחקנית היהודיה המפורסמת שרה ברנאר, מי שנחשבת עד היום לאחת מהשחקניות המפורסמות בהיסטוריה, ולפורצת דרך פמיניסטית שבין השאר, התעקשה וזכתה לגלם את הדמות הראשית ב"המלט" של שייקספיר. בלילה האחרון של סיבוב ההופעות הברזילאי של המחזה בריו דה ז'נרו ב-1905, ברנאר נפלה בצורה לא טובה על ברכה בסצנת הסיום של ההצגה. למרות שסבלה מכאבים עזים, ברנאר ויתרה על טיפול רפואי כדי להגיע בזמן לאונייה שלקחה את הפקת ההופעה להמשך סיבוב ההופעות של ההצגה בצפון אמריקה. אותה מכה גרמה לזיהום בברכה של השחקנית, שהתפתח בסופו של דבר לנמק. לאחר עשור נאלצו הרופאים לכרות את רגלה - וכך, כמו הדמות שהיא שיחקה במשך עשרות שנים, היא שילמה מחיר כבד וכואב למרות, ואולי בגלל, שהיא הקדישה את חייה לאמנות.
ובכל זאת, למרות ההצלחה התקופתית של המחזה, ועם כל הכבוד להקרבה האישית של שרה ברנאר, המחזה הצרפתי של סרדו היה נעלם מזמן בתהומות הנשייה אלמלא היה צופה בו בערב אחד בטורינו מלחין איטלקי צעיר בן 30 בעל השם הקליט ג'אקומו אנטוניו דומניקו מיקלה סקונדו מאריה פוצ'יני. השנה הייתה 1889, ופוצ'יני הצעיר, שבדיוק זכה לשבחי המבקרים על האופרה הראשונה שלו שעלתה בתיאטרון לה סקאלה המפורסם במילאנו, התאהב בסיפור של "טוסקה" וביקש לעבד אותו לאופרה. אלא שסרדו כבר קיבל הצעות קודמות ולא התרשם מהצעתו של פוצ'יני, שהיה אז עדיין מלחין די אנונימי. האופרה עברה ידיים בין מספר מלחינים וליברטיסטים אך למרבה המזל, אף אחד מהניסיונות לא הבשיל לאופרה של ממש. וכך, אחרי שכבר בנה לעצמו שם עם האופרות מנון לסקו ולה בוהם בבית האופרה של טורינו, פוצ'יני קיבל לידיו את טוסקה, ועיבד אותה לאחת האופרות האהובות והפופולריות בכל הזמנים. כמעט 120 שנה עברו מאז שעלתה לראשונה בבית האופרה של רומא, ועדיין "טוסקה" היא יצירת מופת שאי אפשר לעמוד בפניה, ולא משנה אם באמת יודעים את הסוף או לא.
ביום חמישי במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב קמה לתחייה היצירה המיתולוגית של פוצ'יני באופרה הישראלית בפעם השישית בתוך 20 שנה. אלא שההפקה החדשה, בשיתוף בית האופרה של רומא, הייתה חוויה שונה לגמרי - גם למי שזכו לראות את ההפקות הגרנדיוזיות של היצירה מול עשרות אלפים בפארק הירקון בתל אביב, או כחלק ממופע אור-קולי מרשים במצדה. הפעם, דווקא בהפקה מינימליסטית כביכול, הרגש עלה על כל דימיון.
אם בדרך כלל נאלצות הפקות של אופרות קלאסיות להתמודד עם הניסיון לשחזר את הצלילים אותם שמע המלחין בערב הבכורה, ההפקה הנוכחית של טוסקה ניסתה - ונראה שהצליחה - לשחזר את מה שראה המלחין בערב הבכורה. בכדי להגשים את הפנטזיה הזאת, הוחלט לשחזר לצורך ההפקה הנוכחית את התפאורה והתלבושות המקוריות של אמן הארט נבו האיטלקי הנודע, אדולפו הוהנשטיין. וכך, בית האופרה של תל אביב הפך כמו במטה קסם לתיאטרון קוסטנצי ברומא, שם עלתה האופרה לראשונה ב-14 בינואר 1900. המילה "מרשימה" קטנה על התפאורה התלת ממדית הריאליסטית בעיצובו של הוהנשטיין, שבמיוחד במערכה השלישית גורמת לצופים להרגיש כאילו הם נלקחו במכונת הזמן לרפובליקה הרומית קצרת הימים, ויחד עם כוכבי הסיפור של "טוסקה" צופים אל קרית הוותיקן, עד הסוף הבלתי נמנע. מצמרר לחשוב שכך בדיוק נראתה הבמה גם לפני 119 שנה, ועוד לפני שמדברים על המוזיקה המדהימה צריך להוריד את הכובע בפני קרלו סאבי, משחזר התפאורה המקורית. זוהי כמובן אנטיתזה סגפנית כמעט לעומת ההפקות הקודמות של האופרה בישראל, שכללו מסכי וידיאו שהקרינו קטעים קולנועיים, זיקוקי די-נור ושאר אמצעים פירוטכניים שלא היו זמינים באיטליה של שנת 1900.
אלא שעם כל הכבוד לתפאורה המרשימה, לתלבושות המדויקות (ששוחזרו על ידי אנה ביאג'וטי) ולאווירת הקדושה באוויר, הסיפור האמיתי ביצירה הנצחית של פוצ'יני, בדיוק כמו בתחילת המאה הקודמת, היא המוזיקה, לצד הליברית הגאונית לפרקים של ג'קוזה ואיליקה. המנצח הישראלי דניאל אורן, אחד המנצחים הכי מזוהים עם שימור הרפרטואר האיטלקי, ממש לא זר לטוסקה, בלשון המעטה. למעשה, שנים לפני שהאופרה הישראלית העלתה את היצירה של פוצ'יני בתל אביב, אורן כבר ניצח בקובנט גארדן בהפקה של האופרה המלכותית של בריטניה, עם לוצ'אנו פבארוטי הגדול בתפקיד הצייר קוורדוסי. ובכל זאת, למרות הניסיון הרב, אורן נראה נלהב ומרוגש כתמיד, וגישתו הפרפקציוניסטית (שתואמת לרוחו של פוצ'יני עצמו) גורמת לתזמורת האופרה להרגיש כמו חלק מהדרמה על הבמה, במקום רק ללוות אותה. בסוף האריה המפורסמת "Vissi d'arte" ("חייתי למען האמנות"), אחד הרגעים הכי מרגשים של "טוסקה", אם לא בכלל של הקאנון האופראי בכלל, נראה אורן כל כך נרגש שאפשר היה לחשוב שזאת הפעם הראשונה שהוא חווה את עוצמת הסופרן של הסולנית שלו.
את הדמות הראשית של פלוריה טוסקה גילמה בערב הפתיחה יאנו תמר הגאוגרית, שמוכרת לקהל הישראלי מתפקידיה הקודמים ככוכבת של נורמה ואאידה. כמו תמיד כשמדובר באופרה כל כך מוכרת ומוערכת, קשה שלא להשוות את תפקודה של הכוכבת לאלה של כוכבות העבר, במיוחד למריה קאלאס האגדית, אך לא רק. זו ההפקה השישית של תמר (במקור אליבגשווילי) בתור טוסקה, ונראה שתחת שרביטו של הבמאי אלסנדרו טאלבי, היא מנסה להחזיר איזו עדנה לתפקידה של הדיווה. בעוד זמרות סופרן דרמטיות נוטות להשליך מעצמן לתוך הדמות של טוסקה, זמרת אופרה בעצמה, טוסקה של תמר היא אמנם דיווה קנאית, אבל כזאת שמתאימה לאווירה ולתפאורה המקורית של המחזה, שמתרחש בכלל בשנת 1800. ההופעה המרשימה-אך-מאופקת של תמר בעיקר מזכירה לנו שהדיוות של המאה ה-21 אינן בהכרח תמונת מראה לדיוות של סוף המאה ה-17.
לנעליו של אהובה של טוסקה, הצייר מריו קרוודוסי, נכנס בקלות הטנור הארגנטיני גוסטבו פורטה, שנראה שהפך לבן בית בהפקות תחת ניצוחו של דניאל אורן בישראל. זו הפעם השלישית שהטנור הוותיק ממלא את התפקיד בישראל, אחרי שכבר הופיע בהפקות המיוחדות של האופרה במצדה ובפארק הירקון. הפעם, דווקא בזמן שהגיל אמור לתת את אותותיו, נראה שהייתה זו ההופעה הטובה ביותר שלו - לא מעט בזכות הכימיה עם טוסקה של תמר, שהדואטים שלהם יחד גרמו לקהל לעצור את נשימתם.
אך כמעט כרגיל, את ההצגה גונבת דמותו של סקרפיה, איש המשטרה שמכונה על ידי טוסקה "האיש הכי חזק ברומא". בדומה לתמר בתפקיד הראשי, גם הבריטון הרומני סבסטיאן קטנה (שזכור לקהל הישראלי בתור התפקיד הראשי ב"נבוקו" מההפקה שעלתה במצדה) נותן לסיפור ולמוזיקה לזרום בעצמה, במקום לכפות עליה איזושהי דרמה מאולצת. דמותו הנבזית של סקרפיה היא אחת המרושעות בתולדות התיאטרון והאופרה, מדובר ברודף שמלות חלקלק שנהנה, מדבריו, מקצת התנגדות מצד האישה אותה הוא "כובש". המניפולציות שהוא מפעיל על טוסקה היו מזעזעות עוד הרבה לפני עידן ה-METOO, והמשחק של קטנה מעביר את תחושת הסלידה מהדמות בלי להאכיל את הצופה בכפית. במציאות בה ניתן למצוא בלחיצת כפתור בספוטיפיי או ביוטיוב את פלסידו דומינגו מבצע את תפקידו של קרוודוסי, או את הבריטון הנפלא של ליאונרד וורן בתפקיד סקרפיה, יכולות המשחק, והכימיה של השחקנים בינם לבין עצמה חשובה במיוחד - והמבצעים של דניאל אורן הצליחו לאזן בין שירה משובחת (גם אם לא מושלמת) ובין משחק משכנע ומרגש.
הקהל הישראלי שראה את ההפקות הקודמות של טוסקה בארץ, יזהה גם את הבריטון האיטלקי קרלו סטריולי שחוזר לתפקידו הדי מדכא של הקונסול הגולה אנג'לוטי, וכמוהו גם הבס-בריטון ולדימיר בראון, שגילם את דמותו של שמש הכנסייה, תפקיד שמהווה באופן מסורתי את האתנחתא הקומית של האופרה, דבר שקצת ממעיט מיכולותיו הווקאליות המרשימות. התפקידים שנשארו לשאר המשתתפים הישראלים היו של דמויות משנה די זניחים בפרמיירה, אם כי נח בריגר המרשים תמיד צפוי למלא את תפקידו של אנג'לוטי בחלק מהתאריכים של ההפקה. דווקא לירי בן-דוד הצעירה, לה זו הייתה הופעת בכורה עם האופרה הישראלית (מדהים, לקבל סולו בטוסקה בתקופה בחיים בה רובנו דאגנו בעיקר לציוני המגן לבגרות), הציגה ניואנסים ועומק מפתיעים לאור המעמד - כל זאת מאחורי הקלעים. היה מרגש לראות אותה עולה בסיום ומקבלת את התשואות שמגיעות לה.
כל הפקה של טוסקה היא חגיגה לחובבי מוזיקה, וזה מרגיש שההפקה החדשה-ישנה הזאת עושה חסד ענק בכך שהיא מתעסקת במהות של היצירה, ולא "לוקחת אותנו לפרוצדורה", כמאמר המערכון של ארץ נהדרת. ברגע שההפקה והבימוי לא מנסים "לבלוע" את הסיפור באמצעיים ויזואליים אלא נותנים לאריות המצמררות להוביל את הדרמה, נזכרים כמה שמדובר בטרגדיה אנושית קשה, אפילו בתוך עולם האופרות, שנוהג לקטול את גיבוריו בלי רחמים. טוסקה היא לא אופרה קלה לעיכול, וקשה לומר שהיא מומלצת ל"מתחילים", ומצד שני - כזאת הפקה מרשימה לא עולה בכל יום בארץ, וכל חובב תרבות ומוזיקה צריך לחשוב פעמיים אם הוא יכול להרשות לעצמו לפספס הזדמנות לחוות אותה בעצמו.
כמעט שלוש שעות אחרי שהתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון החלה לנגן את קטע הפתיחה חסר היומרות של האופרה, המסך ירד סופית על האנסמבל המרשים, והקהל הישראלי יצא חזרה אל רחובות תל אביב שלא מזכירים במאום את רומא של 1900 או של 1800 כביכול, אבל בכל הנוגע לאנשי שררה מושחתים, שוטרים חרמנים ונשים מנוצלות מינית שנאלצות להקריב את גופן ואת חייהן למען כבודן - נראה שלא הרבה השתנה, וזו הטרגדיה האמיתית.
בקטנה
הבמאי האיטלקי-דרום אפריקני אלסנדרו טאלבי ישב בחליפה מהודרת בקצה השורה השביעית של האולם, מקום נוח שממוקם בקרבת היציאה, ממנו ניתן לזנק אל מאחורי הקלעים לקראת סיום המערכות. רגע לפני פתיחת פתיחת המערכה השלישית, הוא העיר בנימוס באנגלית לאישה ישראלית שהשתמשה בטלפון הנייד שלה שזה מפריע לקהל ולשחקנים על הבמה. האישה כיבתה את הטלפון, אך סיננה בעברית: "למה מי הוא חושב שהוא, ילד חוצפן שחושב שהוא ילמד אותי איך להתנהג באופרה". בסיום המופע, כשהוא עלה לבמה כדי להשתחוות לקהל הנרגש, היא סגרה מעגל ושלפה את הטלפון שוב כדי לצלם את "החוצפן".