באמצע פברואר שיתף דייב גרוהל, היום בפו פייטרז ובעבר בנירוונה, דברים שאמר בכנס מוזיקה בלוס אנג'לס. "הלכתי לראות את בילי אייליש לא מזמן", סיפר מי שהיה המתופף של אחת מהלהקות הכי משמעותיות בהיסטוריה של הרוק, "ואלוהים, לא ייאמן. הבנות שלי אובססיביות עליה. ומה שאני רואה שקורה עם הבנות שלי זאת אותה המהפכה שקרתה לי כשהייתי בגילן. החיבור שהיה לה עם הקהל בהופעה זה בדיוק הדבר שקרה עם נירוונה ב-1991. אני לא יודע איך לקרוא למוזיקה שלה, אבל היא אמיתית. וכשאני מסתכל על מישהי כמו בילי אייליש אני אומר שהרוקנרול לא קרוב אפילו ללהיות מת".
כמה חודשים לפניו, בנובמבר 2018, העלה פלי הבסיסט של רד הוט צ'ילי פפרז תמונה שלו ושל בתו לאינסטגרם וכתב כך: "אני וסאני מרימים בהופעה של בילי אייליש. מגיע רגע שבו צעירים מפסיקים לקנות את הפופ בולשיט שאנשי התאגידים מציעים למכירה, ומתחילים להתחבר למוזיקה שנובעת מלב ייחודי ומסתורי. בילי אייליש היא הלב המסתורי הזה בשביל סאני. אני לגמרי בעד בילי אייליש, הילדה הזאת היא הדבר האמיתי". ובשבוע שעבר נצפה איש רדיוהד תום יורק כשהוא לא מסתיר את התלהבותו במהלך הופעה שלה בלונדון.
הילדים שלי עדיין קטנים מדי בשביל להתרועע עם בילי אייליש והמוזיקה שלה, היא מורכבת מדי בשבילם, אז אנחנו רק דוגמים חלק מהקליפים הפחות מלחיצים שלה ובעיקר משתלהבים מול אינספור קטעי הריקוד לצלילי השירים שלה ששלל רקדנים מעלים ליוטיוב, אבל הטינאייג'ר שכלוא בתוכי פיתח בחודשים האחרונים אובססיה מסוימת לבת ה-17 הזאת מאל. איי, אולי הצעירה הכי משמעותית בעולם כרגע. הוא - הטינאייג'ר שלא הרים ידיים - מזהה שם משהו שנעשה חמקמק יותר ויותר עם התבססות עריצותן של הרשתות החברתיות, שהביאו עמן את קץ המיתולוגיות המוזיקליות, ערפו את ראשו של המסתורין ועקרו את לבה של הרומנטיקה, משהו שגם גרוהל וגם פלי הזכירו: אמת.
כמעט 30 שנה אחרי שריצ'י אדוארדס מהמאניק סטריט פריצ'רז חרט על זרועו "4Real" מול עיניו של עיתונאי שפקפק באותנטיות של הלהקה, וכמעט 30 שנה מאז שאותה נירוונה התפוצצה על העולם עם רוקנרול ממעמקי נפשו המסוכסכת של קורט קוביין, שזעק את זעקתו של דור חדש שאיש לא ספר, ההצהרה "ללכת עם האמת שלך" הפכה לקלישאה של תוכניות ריאליטי ולשקר הכי גדול של האינסטגרם. אבל התחושה המתקבלת - מהמוזיקה, מראיונות, ממאות קטעים ביוטיוב - היא שבבילי אייליש יש אמת. שהיא לא סנסציית פופ חלולה, לא ילדת דיסני כמו מיילי סיירוס או סלינה גומז, ולא מוצר מעבדה מהונדס שמוקף בסוללת כותבים ומפיקים מעולמות אריאנה גרנדה (מבלי לפגוע באף אחד, ואני אוהב את ארי כמו כל אחד שיש לו לב), אלא נערה סופר כשרונית שמאז גיל 13 כותבת את מחשבותיה הלא בלתי אפלות ומפיקה עם אחיה הגדול פיניאס מחדר בביתם שבלוס אנג'לס.
אייליש, שהתחילה את ההרפתקה שלה עם שירים שהיא העלתה לסאונדקלאוד וכיום חולשת - גם בעזרת אפל מיוזיק שאימצו אותה ב-2017 - על ממלכה קטנה שכוללת מאות מיליוני צפיות ביוטיוב, 15 וחצי מיליון עוקבים באינסטגרם, מעמד מתהווה של אייקון אופנה (הבגדים שלה הם אוברסייז, רחוקים מהגוף, היפ הופיים, לוק הפוך מהמיניות המוחצנת של כוכבות הפופ העכשוויות והקליפים נוטפי הסקס שלהן), עירפול מיני (למרות שהיא הצהירה על אהבתה לבנים) ודיבור כן על התמודדותה עם סינדרום הטורט שממנו היא סובלת ומתבטא בצורת טיקים ועל הסינסתזיה - עירוב חושים - שאיתה היא מתמודדת.
אני חייב לסייג כדי למנוע לינץ': אני לא משווה בין המוזיקה של אייליש (שאליה אגיע מיד), השפעתה וכובד משקלה לבין המוזיקה של נירוונה וההיסטוריה שרשומה על שמה. כמובן שאין בסיס להשוואה וזה בכלל לא הדיון. אייליש מרתקת ומסקרנת כי היא אחרת, ונדמה שאין שם בולשיט, או לפחות רק מעט ממנו, וגם הוא בעיקר סביב הלוק והמרצ'נדייז. ב-2019 מדובר בהישג אדיר. היא אמנם משחקת את המשחק, היא יודעת בדיוק איך לתקשר עם המעריצות והמעריצים שלה, היא נגישה במודע (תראו את הקטע הזה, שבו היא רואה קאברים שאנשים עשו לה ביוטיוב, מגיבה להם ואז מראים להם את התגובה שלה), אבל היא כנראה גם מבריקה במיוחד, וכוח המשיכה שלה ממשי. היא שווה קורסים באוניברסיטה על פופ וכוכבות בעידן הרשתות החברתיות, זה לא הימור גדול מדי לומר שזה עוד יקרה, אבל גרוהל צודק - המהפכה שלה מתרחשת מול העיניים שלנו, והיא מריחה כמו רוח נעורים.
המגזין "רולינג סטון" קרא לה "המצפון החדש של הפופ". זיין לואו, לשעבר מגיש רדיו מוביל באנגליה וכיום בכיר באפל מיוזיק שדחף את אייליש מההתחלה, אמר בריאיון ש"אמנית כמו בילי אייליש חושבת בצלילים, היא חושבת בצבעים, היא חושבת בוויזואליה, היא חושבת בשיתופי פעולה". אחרי ארבעה שירים שהתברגו במקביל למצעד 100 הסינגלים החמים בארה"ב, מגיע עכשיו האלבום "When We All Fall Asleep, Where Do We Go?", מחדד את התיאור של לואו ומגדיל: לאייליש יש יכולת לא מובנת מאליה לבטא את הפגיעות שלה בשירים, שמהדהדים את הניתוק ואת החרדה החברתית הגלובלית שהדור שלה - אבל גם ההורים של הדור שלה - חווה. הישג מרשים כשלוקחים בחשבון שהיא נולדה שלושה חודשים אחרי ניין אילבן. התחושה היא שהיא לא מנסה להיות משהו שהיא לא, שהילדה מחוברת לעצמה ושיש לה מה להגיד. אותנטית.
הבכורה של אייליש מצוינת, יפה, אקלקטית, הגם שלא מושלמת. היא פופ שלרגעים מזכיר את לורד (ונדמה לי שההשוואה הכי נכונה היא אליה, הניו זילנדית הקשישה בת ה-22) ואת לילי אלן, וברגעים אחרים תופס כיוון גותי, עמוס בבאסים כבדים. אייליש, שכאמור כותבת ויוצרת עם אחיה, מתעסקת במה שנערות בנות 17 שחיות ב-2019 אמורות להתעסק בו: בנים, שברון לב, מסיבות מבאסות, סמים גרועים, מלנכוליה, דיכאון. היא עושה את זה עם טוויסט, מה שהופך את כל ההרפתקה שלה למעניינת יותר, ומציעה יומן נעורים קצת אחר, עם שריטות, עכבישים, שינה מסויטת ומבט משועמם בעיניים.
"you should see me in a crown" כבר הפך לכוכב בישראל עם הפרסומת של קסטרו והפרומו לעונה השלישית של "בתולות", והוא השיר הכי מרים באלבום. אייליש מספרת שההשראה התקבלה ממשפט שאומר מוריארטי בסדרת הטלוויזיה "שרלוק": "בעולם של חדרים נעולים, האיש עם המפתח הוא מלך. ומותק, את צריכה לראות אותי עם כתר". מאחר וכולם רוצים חתיכה מאייליש, את הקליפ לשיר ביים האמן היפני הלוהט טקאשי מורמאקי, ונותר רק לתהות איך HBO לא תפרו סביב השיר הזה פרומו לעונה החדשה של "משחקי הכס".
גם "when the party's over" היפהפה הוא כבר להיט גלגלצי, המנון דאון מבריק; ו-"bury a friend" מוקדש למפלצת מתחת למיטה, כשלא ברור האם בילי מתכוונת לעצמה; "xanny", כינוי לזנקס, כולל את השורה הנפלאה והמודעת לעצמה, "בבקשה אל תנסה לנשק אותי על המדרכה בזמן הפסקת הסיגריה שלך, אני לא יכולה להרשות לעצמי לאהוב מישהו שלא מת בטעות בסילבר לייב"; וב-"wish you were gay" המעולה היא מצהירה שהיתה מעדיפה שבחור שלא רוצה אותה יגיד שזה בגלל שהוא הומו ולא בגלל מי שהיא. לקראת סוף האלבום אייליש מורידה הילוך עם בלדות יותר "סטנדרטיות", אבל גם שם המילים שלה הן מה שמפרידות אותה.
היא ואחיה בן ה-21 חתומים על האלבום הזה כמעט לבדם וזה די מדהים, גם כי זה חריג ביותר בתעשיית המוזיקה האולטרה-קפיטליסטית, וגם כי ההפקה של פיניאס יצרה שפה שאפשר לנחש שתזכה ללא מעט השאלות בקרוב, שפה שמתיכה סגנונות, פעם אגרסיבית ופעם רכה, מוכרת וחדשנית גם יחד. כנראה שיש השפעה לסביבה ולדרך שבהן הם גדלו וחונכו: בבית, לא בבית ספר, להורים שחקנים, כשמסביבם מלא מלא מוזיקה ועידוד לעוף על כנפי הדמיון שלהם.
כשנשאלה בריאיון האם נותרה איזו נורמליות בחייה, אייליש ענתה "כלום. אפילו לא קצת. הכל שונה. זה לא טוב או רע, זה פשוט מה שזה". אמא שלה מגי, שהיתה לצדה, הגיבה ב"אבל את לא מרגישה שחיי המשפחה שלנו, בבית, נורמליים? חג המולד שלנו היה נורמלי...". "אבל אני לא", ענתה בילי. היא באמת קצת לא. קוביין התאבד בגיל 27. אדוארדס נעלם בגיל 27 ולא שב עד היום. גם ג'ניס ג'ופלין ואיימי וויינהאוס. לאייליש יש עוד 10 שנים עד שהיא בגיל של המועדון ההוא, ובכל מקרה נדמה לי שהיא לא רדופה כמותם ושהבסיס הנפשי שלה יציב יותר. נקווה שגורלה יהיה אחר. עד אז, היא עומדת להיות הכוכבת הכי גדולה של 2019, והיא לגמרי רוקנרול.