אחת ממעלותיה הגדולות של "בארי" בעונה הראשונה שלה, וזו שהפכה אותה ליצירה כל כך שלמה ומעולה, היא ההתמסרות שלה לאמת. ביל היידר ואלכס ברג יצרו דמות שמנסה בכל מאודה לברוח מהגורל שנגזר עליה, מעברה, מאופיה. הם הציבו אותה בתוך סדנה ללימודי משחק כדי להדגיש עד כמה כל הווייתה היא ניסיון גדול לשטות וליצור אמת אחרת. אבל שוב ושוב המציאות רדפה ותפסה את בארי ברקמן (בגילומו של היידר). הוא נאלץ להמשיך לעבוד בחיסול אנשים, לטבוח בחברי המאפיה הצ'צ'נית, להרוג את חברו הטוב מימי השירות הצבאי כדי שלא ילשין עליו, ולבסוף אף להרוג את הבלשית ג'אניס מוס כאשר הבינה מי הוא.
יחסי הגומלין האלה בין הבידיון לאמת, והתפר המדמם המתמיד ביניהם שבארי מנסה להלך עליו, עולים שלב בעונה השנייה החדשה בסדרה של HBO (הפרק הראשון שלה זמין החל מהיום, שני, ב-HOT, yes וסלקום TV). בעוד מעשיו הנפשעים של בארי ממשיכים לחזור ולדרוש ממנו עוד סגירת קצוות ועוד אחת, ג'ין קוסנאו (הנרי ווינקלר), המורה שלו למשחק שאבֵל על היעלמות זוגתו ג'אניס, דורש מתלמידיו לחשוף את סיפוריהם האישיים והחושפניים שעיצבו אותם. זהו תכסיס ערמומי ונהדר שמאפשר לסדרה להעמיק בדמויות שלה ולעגל אותן תוך שהיא שואבת מהן דרמה נוגעת ללב, ואף יותר מזה - זהב קומי טהור.
אך הסיפור הגדול ביותר מבחינתו של ג'ין, וזה שמצליח להשיב קצת את נפשו ולדחוק הצדה את יגונו, הוא זה של בארי. עד כדי כך שהוא מחליט ששחקני הסדנה ייצרו מחזה ממה שעבר על איש חיל הנחתים לשעבר. "פשוט תהיה עצמך באמת", הוא אומר לתלמידו. אלא ששוב, אמת היא מושג חמקמק. בארי כבר אינו יודע מה הוא באמת. במקום שלימודי המשחק יחצבו את הכנות מתוך העמדות הפנים, הם רק הופכים את נפשו לקשר בלתי ניתן להתרה, מאלצים אותו להסתיר נתחים מהותיים מִקורותיו. כך מה שיוצג על הבמה יהיה ללא ספק הד דהוי, אפילו שגוי מן היסוד, לאירועים כפי שהתרחשו. מסכת שתיאלץ את בארי להישיר מבט אל השקרים שהוא נאלץ ללהטט איתם על בסיס קבוע, לראות מהצד עד כמה הוא לא הדבר שהוא כה משתוקק להיות.
מה שיפה ומיוחד ב"בארי" הוא ההבדל העצום שלה מגיבורהּ. בארי כל הזמן נקרע בין העולמות בעל כורחו, לא סגור על עצמו, ואילו הסדרה פשוט יודעת מי היא ובטוחה במה שהיא עושה עד לניואנסים הכי קטנים. זו הסיבה שדמויות המשנה שלה כה אדירות. נוהו האנק (אנתוני קריגן) ממשיך להיות הגנגסטר הכי חמוד על המסך, אף שהוא חושף הפעם צד תכליתי בהרבה. מונרו פיוקס, המפעיל של בארי לשעבר, מוסיף להיות חדל אישים, וסטיבן רוט שמגלם אותו מתגלה כמאסטר של משחק גרוע-בכוונה. סאלי ריד (שרה גולדברג) עודנה נרקיסיסטית ונוגעת ללב בה בעת. ואובדנה של פולה ניוסום בתפקיד הבלשית מוס בהחלט מורגש, אבל זוכה לפיצוי עם השותפה החדשה של לואץ' (שרה ברנס), שהלוואי שתקבל זמן מסך גדול יותר. בינתיים היא מפיקה המון מהמעט שיש לה, כשם שעושים גם חבריו של בארי ללימודי המשחק. כולם מפגינים משחק אדיר שמרומם את התסריט המצוין גם ככה.
ידה הבוטחת והמדוקדקת של הסדרה היא גם הסיבה ליכולת שלה לשלב באופן מעורר השתאות בין דרמה רצינית (כולל סצנות צבאיות תובעניות וחיטוט בטראומה) לבין פשע שמצליח להיות גם חסר פשרות (סיקוונס השוד האלים שפותח את העונה מבוים נפלא על ידי הירו מוראי, "אטלנטה") וגם מצחיק להפליא (מלחמת הטריטוריות של המאפיה). כל זה קורה במסגרת השתלשלות אירועים אורגנית והגיונית שמקנה לסדרה כולה הומוגניות, ושוב, לפחות על סמך שלושת הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת, להפוך אותה לשלמה, רב-רבדית, ובמילותיו של נוהו האנק - סופר-גרייט.