עד לפני כמה שבועות בני גנץ היה חידה של ממש. הוא לא דיבר עם התקשורת, לא הבהיר את המצע שלו, אמר דברים סותרים ושלח סיסמאות חלולות לאוויר. אלא שמאז גנץ פתח את הפה, וכמעט לא סגר. הוא נאם כמה וכמה פעמים, התראיין לידיעות אחרונות ואז לשלוש המהדורות המובילות, ואז שוב התראיין ושוב דיבר. האג'נדה שלו כאיש מרכז עדיין לא ברורה, אמנם, אבל הוא כבר לא ממש בגדר חידה שיש לפצח. נראה ששבוע לפני הבחירות, רוב הציבור כבר יודע אם יתמוך בגנץ או לא, מה חולשותיו העיקריות ומה יתרונותיו לעומת מתחרהו העיקרי.
כלומר: בהנחה שהכנת תחקיר המקור ששודר אמש (ערוץ 13) על בני גנץ ארכה יותר מכמה ימים, בזמן העבודה עליו המציאות הפוליטית השתנתה, אך המקור לא הספיקה להגיב להתפתחויות. כך למשל, שאלת עסקיו של בני גנץ לאחר הבחירות, שעלתה עוד לפני פרסום דוח מבקר המדינה האחרון, כלל לא נדונה בתחקיר (ייאמר להגנת מערכת המקור: התחקיר אמור היה להיות משודר בשבוע שעבר, אך נדחה בגלל המצב הבטחוני בדרום).
במקום זאת עברו הכתבים איתי רום ורביב דרוקר על שלל תחנותיו של גנץ בצבא, תוך התמקדות לא מנומקת דווקא בנסיגה מלבנון שפתחה את הכתבה. התוצאה הייתה רצף תיאורים, מעניין אמנם אך גם אינטנסיבי עד כדי הצפה מהתככים הפוליטיים בתוך מערכת הביטחון ובינה לבין הדרג המדיני. התזה הכללית על גנץ: אדם ערכי שנמנע מעימותים וממעשים רדיקליים - או כפי שדרוקר כינה זאת: "אדם שחסרונותיו הם יתרונותיו" - היא לא משהו שתומכיו או יריביו הופתעו לגלות אותו לראשונה בשידור, נאמר זאת כך.
גם השיחה עם גנץ בסוף התחקיר בה השיב לטענות שעלו ממנו - אירוע שעשוי היה להיות מרתק לפני שבועות מספר כשהאיש סירב לדבר - הגיעה כשהמרואיין כבר משופשף ולא סיפקה כותרות משמעותיות. בהיעדר סקופ מרעיש באמת (לבד מחיבתו המסעירה של הרמטכ"ל לשעבר לשירה בציבור, שאני לוקח לתשומת לבי), ההרגשה היא שהתכנית בעיקר סימנה וי זמן קצר לפני יום הבוחר, מבלי להרים תרומה משמעותית לסדר היום. מוטב היה אולי לחכות עד שסקופ כזה אכן יתגלה - או לעלות לשידור כשהחידה עדיין לא פתורה. כך או כך, חודשים אחרי ששודר תחקיר של בן כספית על יאיר לפיד, יש משהו עצוב בכך שאנחנו זקוקים לתחקירים על חידת דמותם של פוליטיקאים בכירים, שמעמידים את עצמם לראשות הממשלה - אך מגלים על אמונותיהם מעט מאוד.