להיט גיבורי העל "שהאזאם" מתהדר באחד השמות הכי מבלבלים שנראו על המסכים בזמן האחרון. גם בגלל הדמיון לשמה של אפליקציית זיהוי השירים, שלמעשה אין לו שום קשר אליה, וגם בגלל שהוא מסורבל למדי ולא קליט במיוחד, ועל פניו נשמע שרירותי ותמוה. עם זאת, דווקא יש היגיון בשיגעון, ומפיצי הסרט היטיבו להצמיד לו תעתיק עברי מדויק ככל האפשר.
ובכן, מתברר כי מקור השם שהאזאם הוא בנפילים השונים מהם שאב גיבור-העל את כוחו: המלך שלמה, הרקולס, אטלס, זאוס, אכילס ומרקוריוס. מכל אחד מהם לקח משהו אחר: מן המלך היהודי את החוכמה, מאדון האלים היווני את היכולת לירות ברקים מן הידיים וכיוצא בזאת.
הציבור נחשף לראשונה לכוחותיו של שהאזאם ב-1940, בחוברת שהוציאה אימפריית הקומיקס של DC. שישה עשורים עברו עד שצצו תוכניות להפיק סרט עלילתי באורך מלא בכיכובו, וכמעט עשרים שנה נוספות חלפו עד שזה אכן קרה. וכך, רק בסוף השבוע עלה "שהאזאם" לאקרנים.
לאור הנסיבות, רובו של הסרט מוקדש להסברים על מקורותיו של גיבור-העל. ובכן, מתברר כי מדובר באלטר-אגו של נער בחטיבת הביניים. אמו נטשה אותו בילדותו בנסיבות המתוארות כאן באופן לא משכנע במיוחד, והוא הסתובב בין משפחות אומנות עד שהגיע לאחת נחמדה במיוחד, ואז נבחר בידי מכשף קשיש לזכות בכל הכוחות האפשריים בנסיבות שגם הן לא מוצגות בצורה משכנעת ביותר.
עם זאת, הרעיון הבסיסי כאן ברור ויפה. מתברר כי הנער המסוים הזה נבחר מבין כל המועמדים האפשריים, כיוון שהוא היה היחיד עם לב טהור. לעומת זאת, הארכי-נבל איתו ייאלץ להתמודד הוא אדם שחפץ גם כן בכוחות של שלמה, זאוס ואחרים, אבל נפסל כיוון שהתגלה כי נשמתו מרירה. וכך, המאבק שלהם הוא לא רק קרב בין שני אינדיבידואלים, אלא גם בין אור, אהבה והכלה, לקנאה, קטנוניות וטינה.
כמו הרבה להיטי קומיקס מן השנים האחרונות, גם "שהאזאם" מתנהל ברובו כמו דרמת נעורים יותר מאשר כמו פנטזיית פעולה. סצנות רבות מתארות כיצד הנער משתלב במשפחתו האומנת, עמוסת הילדים המאומצים שמסמנים וי על כל משבצת תקינות פוליטית אפשרית - אחת שחורה, אחד נכה, אחד סובל מעודף משקל וכיוצא בכך, וההורים היספנים. וכך, יותר מאשר את "באטמן" או "סופרמן", מזכיר הסרט את "פתאום משפחה", דרמה הוליוודית שיצאה לפני כמה חודשים והציגה מודל משפחתי דומה, רק בלי לערב גיבורי-על.
לעומת זאת, הקטעים המתארים את הפיכתו של הנער לגיבור-העל מזכירים את "ביג", פנטזיית האייטיז האהובה, שהסצינה הכי מפורסמת מתוכה מאוזכרת כאן באופן ישיר. קשה להתעלות לגבהים שלה, אבל "שהאזאם" משכיל ליישר קו עם הקלאסיקה משנות השמונים, ומתגלה גם הוא כמקסים, משעשע ומחמם לב.
אחת הסיבות המרכזיות לכך היא הליהוק המצוין. אשר אנג'ל מקסים ושובה לב כנער, וזאקרי לוי מעולה עוד יותר כאלטר-אגו עתיר כוחות-העל שלו. השחקן, המוכר בעיקר מהסדרה "צ'אק", לא היה מוכר עד כה לקהל הרחב, וכאן מציג את אחד מתפקידי הפריצה הטובים שנראו בהוליווד בשנה האחרונה, ובכלל את אחת התצוגות הטובות בתולדות סרטי הקומיקס. הוא כריזמטי, מצחיק, חמוד, משכנע ומרשים - בקיצור, נכס גדול.
מובן שלא די בכך, כי כל סרט גיבורי-על הגון צריך גם נבל מוצלח, וכאן יש את זה. השחקן הבריטי הוותיק מארק סטרונג מצוין אף הוא כבן הבליעל: מלא בשר, אופי וצבע, אך לא גרוטסקי; דומיננטי, אך לא גונב את ההצגה; חכם, אך לא חוכמולוג.
סרטים רבים המשלבים בין קומדיה ודרמה לפנטזיה ופעולה נופלים במעבר בין האלמנטים השונים. כאן זה לא קורה: "שהאזאם" מצחיק ומרגש, ושומר על מומנטום גם כשהוא עובר לסצינות הפעולה, שהן בהחלט ראויות. כמו כוכב הסרט, גם הבמאי השוודי דיוויד סנדברג היה אלמוני למדי עד כה, ואף הוא מתגלה כבחירה מצוינת.
בצד השבחים, יש בסרט גם שתי בעיות מרכזיות שהולכות ומתעצמות עם הזמן, ובסופו של דבר הופכות אותו למעייף למדי. קודם כל, המסרים שלו בזכות המשפחה, החברות, קבלת האחר וכיוצא בכך נהיים מודגשים וסנכריניים, והוא נהיה יותר מדי שמרני ופחות מדי אירוני, לפחות עד סצינת הסיום שלו שגואלת אותו בזכות קריצה אחת אחרונה. בעיה שנייה היא שמדובר ביצירה ארוכה למדי - מעל שעתיים - ובשלב מסוים היא מתחילה להעיק במונוטוניות, ולחזור על עצמה בצורה שמדללת את האנרגיות שלה.
כל זה לא מבטל את ערכו של הסרט, שממשיך את מגמת השיפור של DC. בעבר, הענק ההוליוודי היה תו תקן לאסונות אמנותיים, אך כעת כבר יש באמתחתו שלושה סרטים סבירים פלוס: "וונדר וומן", "אקוומן" ו-"שהאזאם", שמעורר חשק גדול לצפות בהמשכונים שלו. אם הם יצליחו לממש את הפוטנציאל הגלום בו, אולי יום אחד אפשר יהיה להתחיל לדבר ברצינות על סגירת הפערים העצומים מול מארוול.
