בתחילת השנה העברית, התארחה גל גדות בפרק פתיחת העונה של "משפחת סימפסון", והומר ניצל את המפגש עמה כדי לעקוץ את מותג גיבורי וגיבורות העל שהיא משתייכת אליו: "בכל פעם שאני רואה לוגו של DC, אני נרדם", אמר לה בעוקצנות האופיינית שלו.
בכך, שיקף אב המשפחה הצהבהב את הסנטימנט הציבורי. בשעה שמארוול הם ברצלונה של עולם גיבורי העל, DC הם אספניול. שניהם פועלים באותה עיר, אבל הבדלי הרמות עצומים. מצד אחד, סרטים בשיעור הקומה של "הנוקמים" ו"הפנתר השחור" שלא רק מרסקים קופות אלא גם קוצרים את הביקורות הכי נלהבות שאפשר לקבל, והשנה אולי גם יקטפו אוסקרים. מצד אחר, תוצרים בסדר הגודל של "איש הפלדה", "באטמן נגד סופרמן", "יחידת המתאבדים" ו"ליגת הצדק", שאמנם מכניסים כסף, גם אם לא שוברים שיאים, אך סופגים השמצות קטלניות בתקשורת וברשתות החברתיות. "וונדר וומן" של גל גדות היה היוצא מן הכלל שהעיד על הכלל, ולא הצליח לשקם את התדמית השלילית של המותג, כפי שהיא באה לידי ביטוי גם ב"משפחת סימפסון".
בסוף השבוע, לאחר שכבר ריסק קופות בארצות הברית, עלה כאן "אקוומן", שמתיימר לתקן ולו במעט את התדמית השלילית של DC. לראשונה מזה שנים, מפעל הסופר-הירוז מציג סרט המעמיד במרכזו גיבור-על יחיד, בלי הנוכחות של באטמן וסופרמן והסגנון הקודר להפליא שאפיין את הסרטים האחרונים בהשתתפותם, וכל זאת בהשקעה כספית אדירה ועם צוות שחקנים ושחקניות שיש בו בין השאר גם שתי זוכות אוסקר - ניקול קידמן וג'ולי אנדרוז. כיאה לכך, צאתו של הסרט לוותה בדיבור מסיבי שבנה סביבו ציפיות, ועלייתו לאקרנים מאפשרת לבחון אותן.
נתחיל בדמותו של אקוומן עצמו, שהגיח לראשונה ב"ליגת הצדק" וכאן מקבל את טיסת הסולו שלו. כזכור, מדובר ביצור כלאיים: אביו הוא בן אנוש, ואמו (קידמן) היא בת מלוכה באטלנטיס, האימפריה הימית האגדית. מגלם אותו ג'ייסון מומואה, שמתגלה כאחד מן הנכסים המרכזיים של הסרט. את באטמן ואת סופרמן גילמו בעשור וחצי האחרונים שחקנים שסיפקו תצוגות משחק חיוורות, ולא הותירו רושם מיוחד. כאן, הכוכב מזכיר באיכויות שלו אלילים כריזמטיים בסדר הגודל של ארנולד שווורצנגר ודוויין ג'ונסון, ומשלב בין נתונים פיזיים יוצאי דופן לחיוך ממיס.
יותר מאשר לעמוד בפני עצמו, נועד הסרט להכין את הקרקע לסדרה של להיטים בכיכובו של אקוומן. לכן, כנהוג בתוצרים מסוג זה, הוא מקדיש זמן רב להצגת סיפור הרקע של הדמות, ואז עובר לתיאור הקרב הראשון שלה. מתברר כי אחיו הנכלולי והשמנוני, אותו מגלם בחוסר חשק מופגן פטריק ווילסון, מתכוון לאחד את כל הממלכות שמתחת למים ולצאת לקרב הרסני נגד שוכני היבשה.
כדי למנוע זאת, מאחד אקוומן כוחות עם שתי דמויות: המנטור שלו משכבר הימים, אותו מגלם ווילם דפו, מי שזכה השנה להוקרה הגדולה בחייו המקצועיים, פרס השחקן הראשי בפסטיבל ונציה על הופעתו ב"שערי הנצח", ומוסיף גם הוא פרסטיז'ה לסרט; ומירה, בגילומה של אמבר הרד, גם היא בת מלוכה ימית, שמבינה כי חייבים למנוע את המלחמה בכל מחיר ובניגוד לרוב מוגי הלב שמקיפים אותה, יש לה את האומץ לעשות משהו בנידון.
הרד, שפרצה לראשונה ב"זומבילנד" בשלהי העשור הקודם, עשתה כותרות בשנים האחרונות בעיקר בגלל גירושיה מג'וני דפ והעדויות שלה כי תקף אותה. כאן, לראשונה מזה שנים, היא מקבלת תפקיד ראוי, ומוציאה ממנו את המיטב. הנוכחות שלה כה דומיננטית, שבאותה מידה אפשר גם היה לקרוא לסרט "מירה".
נוסף לכל אלה, אפשר למצוא בסרט גם את דולף לונדגרן, אותו ראינו לא מזמן אף ב"קריד 2"; את הכוכב העולה עם השם הנפלא יאיא עבדול מאטין השני, שהופיע בשנה שעברה בלהיט המפתיע "האמן הגדול מכולם" וכאן מגלם פיראט מטיל אימה; ובשלב מסוים מגיחה אף ג'ולי אנדרוז, שלא רצתה להשתתף ב"מרי פופינס חוזרת" והעדיפה תחת זאת להשתתף ב"אקוומן", ולתרום את קולה לדמותה של מפלצת ימית עם דעות חשוכות.
את כל אלה מנווט הבמאי ג'יימס וואן, אחד מתווי התקן המהימנים בהוליווד העכשווית בכל הקשור לייצור להיטים, ומי שכבר היה מעורב בכמה מסדרות הסרטים המצליחות של העשור וחצי האחרונים - "המסור", "לזמן את הרוע" ו"מהיר ועצבני". לאורך השנים, מיטיב הקולנוען להבין בכל זמן נתון לאן צריך לנווט את הספינה, וגם כאן עושה בשכל בסטייתו מן הטון האפלולי שהמאיס את עצמו על הקהל בסרטי סופרמן ובאטמן האחרונים.
במקום להציג דימויים עכורים כפי שהם עשו, מבכר וואן למצות את הפוטנציאל הצבעוני והפנטסטי הגלום כאן בסיפור המסגרת. הוא משתמש במשאבים הרבים העומדים לרשותו כדי להציג בפנינו רצף עשיר וצבעוני של מבנים מפוארים, יצורים אגדיים ועולמות קסומים המסתתרים במצולות. וכך, יותר מאשר סרט-גיבורי על, מזכיר "אקוומן" מעשייה של אסטריד לינדרגן, אך כזו שהופקה בתקציב של מאות מיליוני דולרים. מבחינה ויזואלית טהורה, הלהיט מתגלה כמרהיב ומרשים, בעיקר כשרואים אותו על מסך גדול ככל האפשר.
יתרון נוסף של "אקוומן" הוא שעלילתו קוהרנטית. בניגוד להרבה תוצרים מסוגו, אין צורך בהיכרות עם חוברות הקומיקס או סרטים קודמים כדי להבין מה קורה בו. יש בו שלל דמויות וקווי עלילה אך הוא לא מבולגן, ולמרות הצבעוניות והקרבות הבומבסטיים, גם לא יוצאים ממנו עם כאב ראש.
אך למרות כל המעלות הללו, "אקוומן" רחוק מלהיות הסרט שיעלה את DC לצמרת הליגה של גיבורי-על. אם נשווה אותו למשל ל"תור: ראגנארוק" של מארוול, שעסק גם כן בתככים בין אחים לבית המלוכה והיו בו עוד אלמנטים דומים, נגלה כי הוא נחות לעומתו משמעותית - הרבה פחות מלוטש, הרבה פחות כיפי.
הבעיה העיקרית של "אקוומן" אינה דווקא במרכיבים שלו, כי אם במינון ביניהם. קודם כל, לא בטוח שהסרט מוכן להתחייב מה הוא רוצה להיות. לא פעם, ג'יימס וואן ושותפיו לוקחים אותו לעבר המחוזות הקומיים, עם קריצה ומודעות עצמית, אך הם אף פעם לא הולכים עד הסוף. לכן, לא ברור אם עומד לפנינו להיט גיבורי-על, או שמא פארודיה על הז'אנר.
בכלל, הסרט לא לוקח רחוק דיו אף אחד מן הממדים שקיימים בו. בתור סרט אקשן - סצינות הקרב לא מספיק מלהיבות; בתור קומדיה, הבדיחות לא מספיק מצחיקות; בתור סאגה משפחתית, הדרמה לא מספיק מרגשת; בתור פנטזיית גיבורי-על, התוצאה לא מספיק קסומה; ולמרות כוחו של מומואה, "אקוומן" גם לא מעניק לנו מספיק סיבות להתאהב בדמות הזו.
"אקוומן", אם כך, אולי שובר קופות, אבל גם הוא לא הסרט שיהפוך את הלוגו של DC לתו תקן של איכות. מצד אחר, הוא כן מצליח לספק חווית צפייה חביבה, וכמובן ניצב כשיפור ניכר לעומת קודמיו. אם הומר סימפסון יטרח ללכת לקולנוע לראות אותו, הפעם מובטח לו שלא יירדם.
