וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"אִתי החיים משחֵק הרבה": אש בוערת בספרו החדש של דויד גרוסמן

15.4.2019 / 0:00

האופן שבו מגולל דויד גרוסמן את ספרו החדש, המבוסס בחופשיות על סיפור אמיתי ומדהים, הופך אותו לחזק ומרגש, במבנה שמזרים לאורכו לחילופין קור וחום, ומתאר דרמה מתגלגלת שנקראת בנשימה עצורה

אווה פאניץ'-נהיר. אינסטגרם, צילום מסך
כוח פנימי שלא זקוק להגזמה. אווה פאניץ'-נהיר/צילום מסך, אינסטגרם

קראתי את ספרו החדש של דויד גרוסמן בקדחתנות, בדריכות, גם בוויכוח. אש בוערת בספר הזה. קודם כל זו האש שבדמות המרכזית, ורה, ובקשר הלא פשוט שיצר גרוסמן בין הדמות שבספר לבין דמותה הממשית של אווה פאניץ'-נהיר. זו האישה שנפטרה בקיבוץ שער העמקים בת 97, אחרי שאיפשרה לגרוסמן - כנראה גם ביקשה ממנו - להסתמך על 97 השנים הבוערות של סיפור חייה, ולספר אותו. אבל גם לעבד אותו על פי האובססיות הבוערות שלו ולא שלה.

לקוראי הרשימה הזאת אני מציע להביט בתצלום של אווה פאניץ' הצעירה מאוד, שמופיע למעלה. תלתל אחד, ספק נשמט מן התסרוקת ספק מעוצב בקפידה, יורד אל המצח שלה. מעיל צבאי לא מפריע לפנים להיות מטופחות מאוד, אולי אפילו מאופרות. השפתיים לא מסגירות חיוך אבל גם לא נעשות ברזליות. והעיניים מקרינות כוח פנימי שלא זקוק לשום הגזמה. הנשיות הצעירה והדרוכה שבעיניים לא תאפשר לשום קיטש לחדור אליהן. צריך להעריך את העובדה שגרוסמן מצא מילים משלו, וגם רעיונות משלו, כדי לתאר את האישה הזאת. הספר שלו לא קורס אל מול העיניים האלה. הוא עומד לצידן בכבוד.

זה סיפור על אישה יהודיה שנולדה בבית יהודי בורגני ביוגוסלביה. היא מרדה ברודנות של אביה עוד בגיל העשרה, ובגיל 17 פגש קצין סרבי עני שכבש את ליבה בגאוות עניים קומוניסטית. היא נישאה לו, למרות הכעס של אביה על שלא בחרה ביהודי, ויחד איתו הצטרפה למחתרת של טיטו שלחמה נגד הנאצים. אחרי המלחמה השתייך הזוג לאליטה הקומוניסטית, נולדה להם בת והם היו מנאמני המשטר.

אבל ב-1948 העז טיטו לעשות מה שלא עשו מנהיגים אחרים בארצות הקומוניסטיות: הוא סרב להפוך את יוגוסלביה למדינת חסות הסובייטית, ואותת למוסקבה שיש בכוחו להילחם בצבא האדום כשם שנלחם בצבא הגרמני. אבל הסירוב לעריצות מבחוץ לא ביטל את העריצות של טיטו כלפי פנים. כעת הוא חשד בקומוניסטים יוגוסלבים שליבם נישאר נאמן לברית המועצות. לכן החל להפעיל טרור, רדיפות ועינויים בקרב הנאמנים שבוותיקי המחתרת. במיטב מסורת הגולאגים הוא הקים שני מחנות עונשין לאלפי גברים ונשים בשני איים סלעיים שבים האדריאטי.

כריכת הספר "אתי החיים משחק הרבה" מאת דויד גרוסמן. הקיבוץ המאוחד,
לא קורס מול העיניים. כריכת "אִתי החיים משחֵק הרבה" מאת דויד גרוסמן/הקיבוץ המאוחד

בעלה של ורה נעצר במפתיע אחרי הלשנה כוזבת, ונאמר לה שהוא התאבד בחקירה. היא נדרשה לאשר בחתימתה שהיה מרגל סובייטי ותמורת זאת תורשה להמשיך את חייה עם בתה. זה רגע קריטי בחייה ורגע קריטי גם בדמות שעיצב גרוסמן. זאת הייתה בחירה מהגיהנום בין נאמנות לבתה לבין נאמנות לבעלה המת. או שמא היא נדרשה לבחור בין נאמנות לבתה לבין נאמנות לעצמה? היא לא חתמה ונשלחה אל התופת שבמחנה העונשין, שבו היכו אסירות כדי שיכו זו את זו וילשינו זו על זו. אחרי עשרים חודשים שוחררה במפתיע ובעלה טוהר מאשמה, אבל היחסים עם בתה לא שוקמו עוד. אחרי קריסה נפשית והחלמה שממנה הגיעה לקיבוץ שער העמקים, נישאה מחדש וסיימה את חייה כחברה ב"נשים בשחור" שלא החמיצה גם שבת אחת של משמרת מפגינות.

מה עשה גרוסמן בפרשת החיים המדהימה הזאת? איך הרחיק את הספר הבדוי שלו מן הביוגרפיה הריאלית? הוא עשה מעשה ספרותי מרכזי אחד ומעשה מחשבתי מרכזי אחד. המעשה הספרותי הוא הגלגול שהוא מגלגל את הביוגרפיה של ורה דרך שתי תודעות אחרות (של נשים, ועוד משהו הוא מביא מתוך תודעות של גברים בחייהן של הנשים). הסיפור דרך תודעתה של נינה, בתה של ורה, ושל גילי, בתה של נינה ונכדתה של ורה. בסופו של דבר נמסר הסיפור ברובו הגדול בקולה, ובתודעתה, של הנכדה, במאית קולנוע כושלת שמצלמת סרט דוקומנטרי על סבתה ועל אמה. המסירה הזאת של הביוגרפיה מתודעה לתודעה יוצרת בספר מבנה של מרוץ שליחים, של ביוגרפיה אחת הנמסרת מיד ליד, ונעשית לשלוש ביוגרפיות שלובות זו בזו שנושאות זו את הצלקות של זו. וברגע קריטי בסיפור מניח גרוסמן לכל התודעות של הדמויות שלו ומספר דברים בקולו שלו. כמו לומר: הסיפור הזה גם שלי.

התוצאה החזקה, המרגשת, של המבנה הספרותי הזה היא זרם חילופין של חום-קור שעובר לאורך הספר. כאשר סיפורה של ורה מועבר לידיה של בתה עוברת פרשת החיים הלוהטת שלה צינון, שיפוט חיצוני מחמיר, ובחינה חסרת רחמים של מעשים אשר קודם לכן עוררו בעיקר התפעלות והערצה. נינה לא יכולה, גם לא רוצה, להעריץ את אמה שנטשה אותה ואף לא ממש חזרה והחזיקה בה גם אחרי ששוחררה. יחד עם זה יורשת נינה את האנרגיה הנשית החמורה של מבט עיני אמה - יורשת אותה וגם נוקמת בה על ידי כך שהיא מורידה אל אשפתות את הנשיות העזה הזאת שעוברת מדור לדור. זרם החילופין של החום והקור עובר גם אל הדור השלישי, אלא אישה נוספת, אל נכדה שגם היא יורשת וגם היא מוסיפה את חלקה. את הדרמה המתגלגלת הזאת קראתי בנשימה עצורה, בציפיה לכל צעד קדימה, שיאיר באור הולך ומתווסף של סבל, ושל חיים המתגברים על סבל, את כל הצעדים לאחור.

המעשה המחשבתי שעשה גרוסמן כאשר עיבד ברוחו את סיפור החיים הזה, הוא מעשה של ניתוק בין הנפשות לבין ההיסטוריה. ואת זה קראתי בהערכה, אבל גם בסירוב. ברור שהסיפור שמספר גרוסמן שם כל פרשה במסגרת הזמן שלה, ומזכיר פרטים רבים של מקום, של סביבה, של הקשר. ועדיין ההיסטוריה נעדרת מן הספר הזה. כי בשביל גרוסמן לא באמת חשוב החותם שהשאירו באנשים ילדות בורגנית, או אמונה קומוניסטית, או בחירה בקיבוץ, או נאמנות ל"נשים בשחור". מה שחשוב לגרוסמן הוא אהבה עמוקה ותובענית עד מוות שבין אישה לבין גבר, או חשבון מר וזועף שבין בת לאמה. הוא ממש לא מתעניין במה שאני גם מתעניין בו מאוד, וגם יודע שהוא טבוע בנפשם של אנשים שחיים את הפוליטיקה עד לשד עצמותיהם. איזו דילמה היתה לקומוניסט יוגוסלבי כאשר טיטו נפרד ממולדת המהפכה, מברית המועצות? מה איפשר לוורה לא רק להיות נאמנה לטיטו אלא גם לשרת בשירותים החשאיים שלו, שאף פעם לא היו נקיים ממעשי זוועה?

עוד באותו נושא

הרגע המטלטל שבו התאהבתי מחדש בדויד גרוסמן

לכתבה המלאה
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
מחלץ את הנפש האנושית מציפורני ההיסטוריה. דויד גרוסמן/מערכת וואלה!, צילום מסך

גרוסמן לא קונה קיטש. ורה שלו היא לא רק גיבורה נאצלת ואוהבת אדם. יש רגע שבו היא נעשית קשה כמו אבן, מתנכרת כמו שרק אנשים פנאטים לאידיאולוגיות יכולים להתנכר. וגרוסמן מניח אצבע זהירה על כל רגע כזה, על כל שנייה שבה חום אנושי גדול נעשה לקור אנושי גדול. האצבע הזהירה הזאת עומדת במבחן לשוני לא קל. גרוסמן מוסר את העברית שבפיה של ורה על השיבושים שבה, ושֵם הספר מדגיש שהוא רצה בשיבושים האלה. עברית רצוצה עלולה להיות גם פולקלור וגם חנופה. לא בספר הזה. ורה של גרוסמן היא דמות חזקה מספיק כדי שנקשיב לעברית שלה כעוד ביטוי של האותנטיות שלה.

ועדיין הוא משלם מחיר לא קטן על הראייה ההיסטורית שלו: כאשר מנקים בני אדם מן האסונות ההיסטוריים שהביאו על עצמם, או שהוטלו עליהם, ומשאירים אותם עם אסונות פסיכולוגיים בלבד - כל עוד הם חיים יש להם גם סיכוי להיטהרות. וגרוסמן דואג בספר להעביר אותם, בסופו של דבר, דרך טור טוהר פסיכולוגי. בעיניי ההיטהרות הפרטית הזאת היא פרטית מדי, סטרילית מדי, נקייה מדי מחשבונות פוליטיים ששום אדם לא יכול לעשות עם נפשו שלו בלבד.

אבל גרוסמן נאמן לעצמו. ספר אחרי ספר הוא עסוק בלחלץ את הנפש האנושית מציפורני ההיסטוריה. בין שזו ההיסטוריה של השואה ב"עיין ערך אהבה", ובין שזו ההיסטוריה של מלחמות ישראל ב"אישה בורחת מבשורה". הוא אדם פוליטי וסופר פוליטי שחולם על פסיכולוגיה שתהיה חזקה מספיק, וגם אוטונומית מספיק, כדי שתציל אותנו מן האסונות שהפוליטיקה מנחיתה עלינו. אני חושב שהוא טועה. הוא יודע הרבה על אנשים שעושים, לאסונם, היסטוריה; אבל הוא לא רוצה לדעת על היסטוריה שעושה, לאסונם ולהצלתם, אנשים. קומוניזם מעצב אנשים. לא רק מקבל אנשים אל שורותיו. טיטואיזם עיצב אנשים בסיבובים החדים שלו. נשים בשחור הן גם המיית נפש, לא רק משהו בעיתון. את גרוסמן זה לא מעניין. הוא מנתק את הסיבובים מהקשרם החיצוני וממקם אותם כל-כולם בנפש.

אבל המחשבה הביקורתית הזאת הופיעה אצלי רק אחרי הקריאה, לא במהלכה. הספר מרתק ומפעים ורציתי להקשיב לנפשות שגרוסמן יודע עליהן הרבה. רציתי להקשיב להן גם מחוץ לרעש הכבדים של הפוליטיקה שלהן, וגם מחוץ לאמונות הפוליטיות שלי.

seperator

"אִתי החיים משחֵק הרבה" / דויד גרוסמן. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully