פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      50 סנט והריקוד שאינו נגמר: לינה לפליטה המחישה איך אפשר להראות צלילים

      נגניות נבל אופקי בטריפ שלא נגמר, הסבל שבאימון וניכוס של "Candy Shop" - עבודות המיצג של האמנית הליטאית נראות פשוטות במבט ראשון, אך דקות ארוכות של ביצוע דורשות מהצופה לטבוע בהן ולגלות הרבה יותר. סיכום ערב שדן בפרפקציוניזם, בשוליות וברגעים שמהם עשויה האמנות

      בתום הערב "Candy Shop וריקודים אחרים" שנערך לכבודה במוזיאון תל אביב, במהלך שיחה עם האוצרת רותי דירקטור, נשאלה אמנית המיצג לינה לפליטה איך כמי שהייתה לה הכשרה כמוזיקאית קלאסית ולמדה לנגן על כינור - עברה לשדה של אמנות המיצג. "בשבילי זאת תמיד הייתה אמנות ויזואלית", היא הסבירה - ואכן כל הערב שילב בין המוזיקלי לפרפורמטיבי, בוחן מה מוזיקה יכולה לומר באופן הנראה לעין, וערבב צבעים, קולות, אורות ותנועה.

      שמה של לינה לפליטה כנראה לא אומר הרבה לרבים מהקוראים, אך מדובר באמנית מוערכת, ששבה לפה למעשה זו הפעם השנייה. בחודש אמנית המיצג הליטאית תציג כבר עבודה חדשה בבינאלה בוונציה, שם תייצג את מולדתה. כאן היא הציגה בערב מיוחד במוזיאון תל אביב לאמנות שני מיצגים ושני שירים, שממוקדים כולם בשני נושאים עיקריים: נשיות והזדקנות. במבט ראשון העבודות נראות פשוטות וישירות, כמעט נטולות סאבטקסט, אך כעבור כמה דקות של מיצג רפטטיבי מתגלה בהן הרבה יותר, והן דורשות מהצופה לטבוע בהן.

      לינה לפליטה, מוזיאון תל אביב 16 באפריל 2019 (יח"צ , Isaiah Fainberg)
      ערבבה צבעים, קולות, אורות ותנועה. לינה לפליטה (צילום: Isaiah Fainberg)

      המיצג הראשון שפתח את הערב היה "פירואט", ובו בלרינה לשעבר בשם אילבה יואודפושיטה מסתובבת באיטיות על קצות אצבעותיה בבגדי המחול במשך דקות ארוכות, כשלצידה נגן הסקסופון ליודס מוצקונס אשר מנגן תו אחד בלבד, שבהדרגה נעשה קולני וצורם יותר ויותר. עוד סיבוב ועוד סיבוב - והמוזיקה נעשתה רמה וצורמת. המאמץ הסיזיפי ניכר על פניה שאינן מחייכות, כמו גם על פניו המתנשפות של המוזיקאי. הפרפקציוניזם, אין לו גבול.

      בלט הרי אמור להיות היופי האולטימטיבי: שליטה מוחלטת בתנועת הגוף. אולם משה שנראה כאן אינו יופי אלא עינוי של הגוף, כלומר: האימון שאין בו הנאה, שאינו מגיע למיצוי, שלעולם לא יגיע לשלמות. מעבר לעיסוק בתהליך האימון המעיק, עולה מהיצירה משל מגדרי בפרט ואולי אנושי בכלל: הרקדנית מתאמצת למלא שוב ושוב אחר ההוראות, אחר התנועות שמצופות ממנה למבצע תוך כדי שלמות מוחלטת - אך הסיבוב לא יסתיים לעולם וגם הפקודות לא: שנים של הבניות, תחימה לתבניות, וניסיונות לא ליפול, בדרך להיות מושלמים בעיני אחרים - לא מסתיימות אף פעם. אנחנו כולנו ממשיכים להסתובב על קצות אצבעותינו.

      גם המיצג השני היה רפטטיבי, וגם הוא ממחיש למה מתכוונת לפליטה כשהיא אומרת שמוזיקה היא אמנית ויזואלית. במוקד של "ליידיז" נמצאות ארבע נשים מבוגרות (ויולטה אאוקשטקלניטה, ניולה פלאבינסקייטה, דנוטה מיקלאוסקיינה, יודיתה קונדרוטיינה), נגניות-אמניות בנבל אופקי שמאחוריהן ותק של עשרות שנים בתזמורת של מוזיקה עממית ליטאית. בדרך כלל, בקונצרטים של התזמורת, התפקיד שלהן הוא שולי וכך גם מקומן בשולי הבמה. לפליטה מעמידה אותן במרכז, ומפעילה עליהן תאורה של אורות צבעוניים מתחלפים.

      "פירואט" מתוך ערב מיצגים של לינה לפליטה, מוזיאון תל אביב 16 באפריל 2019 (יח"צ , Isaiah Fainberg)
      הסיזיפיות של הפרפקציוניזם. "פירואט" (צילום: Isaiah Fainberg)

      בהתחלה, המוזיקה נשמעה חד-גונית ובנאלית. ארבע הנשים פרטו על המיתרים הלוך ושוב, מבלי שהיה בכך שום דבר המושך את העין. באופן משעשע, התנועה החוזרת הזו נראית מרחוק כמו סריגה. אולם ככל ששקענו בנגינה, האורות המתחלפים והחזרה הבלתי נגמרת העניקו לקטע איכות של טריפ מוזיקלי בלתי נגמר. בהדרגה גם הצלילים השתנו, ומומחיותן של המוזיקאיות נגלתה לעיני כל. כך הועמדו במרכז סוף סוף הנשים המבוגרות, הכלי שלהן, והאמנות הנשכחת שלהן, שנלקחת כמובנת מאליה. מעבר ליופיים של הצלילים, היה ביצירה הזאת משהו באמת נוגע ללב, שהרגיש כמו איזשהו צדק שרק מחיאות הכפיים יכולות לפסוק.

      לצד אלו, ביצעה לפליטה שני שירים יחד עם שתי זמרות ליווי/רקדניות, שאחד מהם הוא וריאציה משלה ל"Candy Shop" 50 סנט בליווי אקורדיאון. הטייק שלה על המילים הופכות את הראפ הסקסיסטי על פיו, כשבמקור מדובר באקט פרפורמטיבי עם חבורת זמרים. ייתכן שבהופעת רוק יציאה כזאת גונבת את ההצגה, או אולי הייתה עושה זאת אם הייתה מוצגת בנפח המקורי של היצירה, אך בתוך המוזיאון, בסיומו של הערב ולאחר המיצגים - האקט הזה היה משעשע, אך נראה משמעותית פחות משוכלל מן היצירות האחרות.

      האימון הבלתי נגמר, הצליל הצורם של הסקסופון, המלאכה של נגניות הנבל שמתקבלת כמובנת מאליה וגם השינוי והניכוס של השיר המוכר המחישו כי לא פחות מאשר נושאים אוניברסליים כמו פרפקציוניזם ושוליות עמדו במרכז הערב, אלא הרגעים והחומרים שמהם עשויה האמנות. עומס הרבדים הזה הוציא אותי החוצה עם הרבה מאוד חומר למחשבה.

      "ליידיז" מתוך ערב מיצגים של לינה לפליטה, מוזיאון תל אביב 16 באפריל 2019 (יח"צ , Isaiah Fainberg)
      איכות של טריפ מוזיקלי. ליידיז (צילום: Isaiah Fainberg)