כשהתעורר מארק מרטל בוקר אחד מחלומות טרופים גילה שהקול שלו הפך לזה של פרדי מרקיורי המנוח. מדובר בכישוף, קסם - ואולי קללה. אין דרך אחרת לתאר את הצלילים שבוקעים מהלוע של מרטל בלי להיסחף לתוך עולמות הריאליזם המאגי. מרטל, ילד טוב קנדה, היה זמר רוק-נוצרי כשהוא גילה שהוא מסוגל לחקות במדויק את קול השירה של אחד מהמוזיקאים הגדולים בהיסטוריה. אז נכון, תגידו שאין לו את הנוכחות הבימתית שלו, אין לו את המבטא שלו, אין לו את השפם שלו - אבל בחייאת, מה צריך זמר מבצע יותר מאת הקול של פרדי מרקיורי?
אז זהו, שצריך קצת יותר. גם אם מתעלמים לרגע מהעובדה שרמת הביצוע של פרדי מרקיורי בהופעות הייתה אחת המתנות הגדולות ביותר שאי פעם ניתנו לאנושות, ניסיון להשוות כל פרפורמר אחר אליו יהיה פשוט טעות, ויעשה עוול לשני הצדדים. כשבריאן מיי ורוג'ר טיילור, בשבתם כלהקת "קווין", הגיעו לתל אביב להופעת פארק עצומה יחד עם אדם למברט בתפקיד הסולן, כתבתי באתר זה על הסולן המחליף ששילוב התכונות הבימתיות שלו, יחד עם המנעד הקולי הנדיר שלו, הופכים אותו למועמד שמגיע הכי קרוב למקור בלי להוות חילול שם של ממש. אמש, אחרי ששמעתי זמר שנשמע לפרקים בדיוק כמו פרדי מרקיורי, אני עדיין עומד מאחורי מה שכתבתי. צריך יותר מקול דומה כדי להחליף את פרדי.
מרטל החביב עלה לבמה של האנגר 11 יחד עם להקה חביבה לא פחות, ועל רקע תפאורה מינימליסטית עד לא קיימת פצח ב-Tie Your Mother Down. וזה נחמד, ברור שזה נחמד - מדובר באחד משירי הרוק הכי כיפיים בכל הזמנים, ודרך מופלאה לפתוח הופעה - אבל זה גם קצת מרגיש כמו ערב קריוקי עם זמר מאוד מוצלח. כבר בשיר הראשון אפשר היה להבין את הכיוון אליו צועדת ההופעה: חיקוי מדויק של גרסאות המקור של להיטי "קווין". הגיטריסט ניסה להיות בריאן, הבסיסט ניסה להיות ג'ון, המתופף ניסה להיות רוג'ר והסולן, כאמור, נשמע ממש דומה לפרדי מרקיורי. התוצאה: גרסאות נאמנות למקור ללהיטי ענק שאפשר לשמוע בביצועים המקוריים בספוטיפיי, יוטיוב ושאר דרכים חוקיות ממש כרגע.
בעוד הקול של מרטל נשמע לפרקים בדיוק כמו פרדי (בעיקר בבלדות), האווירה בהופעה הייתה הכי רחוקה מהופעה של קווין. קשה להאמין שאי פעם פרדי מרקיורי הופיע עם קווין מול קהל שספון בכיסאות. עוד יותר קשה להאמין שפרדי הודה לקהל באמצע הופעה ושלח אותם לשירותים לצורך הפסקה ארוכה. איכשהו, זה הרגיש הכי קרוב שאפשר ללהיות בהופעה של אחת הלהקות המלהיבות בתולדות המוזיקה - וזה פשוט לא היה מלהיב.
זה לא שהוא לא ניסה. מרטל קיפץ מצד לצד, שלח אגרופים מחושבים אל התקרה ותקשר עם הקהל בצורה מנומסת וידידותית - אבל זה פשוט לא ריגש. אחרי שניים או שלושה שירים, זה התחיל להרגיש כמו הופעת יחיד מוצלחת בתחרות כישרונות, שפשוט יצאה משליטה. כל זה כמובן, לא מוריד מכשרונו של מרטל. לא מן הנמנע שעם חומר מקורי מוצלח הוא יכול אפילו להרים קריירה מוזיקלית לא רעה. לעזאזל - יש לו את הקול של פרדי מרקיורי, למה לבזבז את זה על קאברים?
ואכן, הרגע הכי מרשים בהופעה הגיע דווקא בשיר היחיד שלא נכתב על ידי אחד מארבעת חברי קווין, ומעולם לא בוצע על ידי פרדי מרקיורי. זו הייתה גרסה עירומה של "אווה מריה" של שוברט, בביצוע פשוט של מרטל, שליווה את עצמו על הפסנתר. איכשהו, דווקא בשיר הזה, הכי רחוק מעולמות הרוקנ'רול, מרטל נשמע הכי קרוב לפרדי. דווקא שם, ברגע הלא-קוויני הזה, מרטל הצליח להוכיח כמה שהוא זמר מוכשר שכלוא בתוך חיקוי מוצלח.
בקטנה
הקהל הישראלי התנפל על כל הכרטיסים להופעה, וההאנגר היה מפוצץ מפה לפה. הופעה נוספת של מרטל בישראל נקבעה כבר למרץ 2020, והכרטיסים צפויים להיחטף גם להופעה הזאת. חיפוש קצר דרך אתר האינטרנט של המופע של מרטל, "חגיגת קווין האולטימטיבית", תחשוף בקלות שמחירי הכרטיסים בישראל הם מהגבוהים בעולם, אם לא הכי יקרים. מחיר הכרטיסים להופעה בתל אביב עמד בין 250 ל-400 שקלים. בצרפת למשל, תוכלו למצוא אותו ביוני מופיע במחירים שבין 20 ל-43 יורו. כלומר, פחות מ-180 שקל לכרטיס הכי יקר. האם זה אומר שאנחנו הישראלים פראיירים? לא, אבל זה כן אומר משהו על כמה שהקהל פה צמא להופעות רוק, ויש מי שמוכן להכניס את היד לכיס ולשלם על זה. מגיע לקהל הזה קצת יותר מהופעות קאברים, גם אם מדובר בהופעות קאברים ברמה גבוהה.