סיפורי מתח הם ז'אנר שלא ממש מצליח בתיאטרון ולכן במאים נוטים לא לגעת בהם. בדרך כלל, מחזות על פענוח רצח מקבלים כיוון גרוטסקי או אמנותי, מתמקדים יותר בנפש הגיבורים ובכל מקרה לא נשארים נאמנים לנראטיב הבלשי. אפשר להבין מדוע נרתע מכך עולם התיאטרון - ריבוי הפרטים, הלוקיישנים והדמויות מקשה על יצירת הקרקע המתאימה, תרתי משמע, להפיכת הרומנים הללו למחזות מוצלחים.
אם צריך מישהו שבכל זאת יעז, אפשר לסמוך על יבגני אריה ותיאטרון גשר. בגשר מאז ומעולם ידעו להשתמש בבמה ולהוציא לפועל תוצרים שנראו בלתי אפשריים. "משפט חוזר" הוא הפקה מסוג זו שסיכויי ההצלחה שלה לא נראים גבוהים במיוחד, אבל בתיאטרון הלכו על כל הקופה וההימור שלהם השתלם.
"משפט חוזר" הוא מחזה שכתבו ליעד שהם ועוזי וייל וביים אמיר י. וולף. המחזה, המתבסס על ספר המתח שהוציא שהם ב-2010, אינו נאמן למקור, אך נשען על הרעיון של הרומן. חברתו של יזם ההייטק המצליח עידו גונן (מיקי לאון) נרצחת בביתם בשלוש דקירות סכין. חוקר המשטרה אלי נחום (דורון תבורי) חושד מיד שגונן הוא שביצע את הרצח, אך כמו בכל מותחן טוב, רב הנסתר על הגלוי ומה שנראה מובן מאליו מקבל תפניות רבות.
שימוש מרובה בווידאו-ארט תמיד מעלה חשד כבד כלפי הצגות, אולי אפילו מערער על הלגיטימיות שלהן. אחרי הכול, אנחנו בתיאטרון, מקום בו הבמה מקודשת והשחקנים אמורים להיות נוכחים פיזית. בהתחשב בעובדה שלמעלה משליש מ"משפט חוזר" מתנהל על המסכים ושתי שחקניות בו (לנה פרייפלד בתור מאיה הנרצחת ושרית וינו בתור גרושתו של אלי) לא עולות על הבמה, לפחות בפתיחה יש בסיס לחשש שהווידאו ישתלט על המחזה.
אלא שההצגה מתקדמת. המסכים עולים ויורדים והתפאורות מתחלפות. הן מינימליסטיות, אבל מתמזגות היטב עם הרקע המצולם. בשלבי החקירות הווידאו, שצולם ונערך על ידי אלדד בוגנים בסיוע רוי שתים, עמית גרנט ועמרי קומבור, פתאום נראה הכרחי. איזו פריבילגיה זו לראות את תווי פניו של מיקי לאון, הנבל האולטימטיבי, מקרוב. ואולי זה נחמד לראות המחזה בימתית של קורבן דקירה, אבל קלוז אפ על הסכין בכל זאת מעניק משמעות גדולה יותר. בגשר עושים הרבה דברים אוונגרדיים, חלקם מצליחים וחלקם פחות. השילוב בין צילום לבמה בהצגה הזאת מקבל וי גדול.
לא בכל מחזה אני מתחבר לתבורי, אבל כאן מאוד אהבתי אותו. בדרך כלל הוא אקסצנטרי מאוד, מעצים את נלעגותן של הדמויות שהוא מגלם עם נופך קולני ויבבני. הפעם דמותו שקטה, הוא כמעט ולא צועק ובכל זאת משמר את מורשת הגיבור הטראגי אפוף ההילה הקומית. אם יש משהו שהפריע לי בו, ולא באשמתו, זו הדמות שהוא מגלם - שוטר שעומד לצאת לפנסיה ופותר את התיק האחרון שלו. הו, כמה נדוש וקלישאתי. גם ליאון, כאמור, מעולה, ואת הטריו משלים גלעד קלטר המגלם מצוין את רועי, אחיו של עידו, שחקן כושל ולוזר שנכשל באודישנים ועסוק בסיעודה של אמם רות (פירה קנטר).
ז'אנר חדש
אם חוזרים לסוגיה שהועלתה בפתיחת הטקסט הזה, הרי שאחת הסיבות לכך שהתיאטרון לא מתלהב ממותחנים בלשיים טמונה בכך שהם מהלכים על רובד רגשי בינוני. התיאטרון מכור לרגש, אותו הרומן הבלשי לא מספק. לא בכדי קיבלו הרומנים הללו את הכינוי הלא מחמיא "ספרי טיסה" - ניתן לצרוך אותם בכל מצב, אפילו במהלך כיסי אוויר, כשבסופו של דבר הם משרתים את המטרה ומעבירים את הזמן.
התחושה שלי במהלך הצפייה ב"משפט חוזר" הייתה שהומצא כאן ז'אנר חדש של "הצגת טיסה", ולמען הסר ספק, מדובר פה דווקא במחמאה. זהו מחזה מהנה, לא מחייב ולא נצמד לדפוסים הקלאסיים שמנסים לסחוט אותך נפשית. אף על פי שהרגש לא משחק תפקיד, ואולי דווקא בזכות זה, אתם יותר ממוזמנים להכין את עצמכם ל-100 דקות מהנות וקלילות.