כשעדי גילת (40), שחקנית תיאטרון בית ליסין, הייתה עדיין סטודנטית למשחק בסמינר הקיבוצים, היא קיבלה טלפון מרגש מהנהלת תיאטרון הקאמרי. הזמינו אותה להשתתף בהצגה חדשה שעלתה בתיאטרון, "עד ראייה", חמישה ימים לפני הפרמיירה. את המחזה כתב יהושוע סובול, לימים סב נכדיה ואבי בן זוגה, וביים את ההצגה פאולוס מנקר, במאי אוסטרי שהגיע הנה במיוחד עבור המשימה.
זו הייתה הפקה יוצאת דופן בעולם התיאטרון הרפרטוארי של תחילת שנות האלפיים. הנושא החתרני, הביצוע המרגש, החלל אליו הוכנס הקהל - אולם החזרות של התיאטרון - ובעיקר, הבמאי האוסטרי חסר הגבולות והטוטלי. עם עליית ההצגה שב מנקר לארצו, וגילת שהצטרפה לצוות ימים ספורים לפני החזרה הגנרלית לא הספיקה להכיר אותו. יעברו עוד שנים ארוכות עד שיזמין אותה שוב לשחק תחת שרביטו, בהפקה שערורייתית שספק אם תצליח לשכוח כל ימי חייה.
"זה היה ב-2009, בהפקה 'אלמה'", היא נזכרת. מדובר במחזה נוסף פרי עטו של סובול שביים מנקר, בהשתתפות שחקני תיאטרון הקאמרי ושחקנים זרים. אלא שהפעם גילת לוהקה עוד בתחילת החזרות לגלם את אלמה מאהלר בצעירותה, יוצרת ומוזיקאית שחייה הסוערים הפכו למחזה רווי מיניות.
"היה לי ויכוח על סצנה עם פאולוס במהלך העבודה". בסצנה אלמה מגיעה עם הגבר שנישאה לו, הסופר היהודי פרנץ ורפל, לבקר בירושלים, "ואז מגיע בחור ומנסה לאנוס אותה", אותו גילם שחקן זר מפורטוגל. בינה ובין הבמאי נתגלע אז ויכוח על אופי הבימוי. "ואז הוא פשוט לקח את המושכות ושילח את השחקן הפורטוגזי שלו בהצגה הגנרלית. אני רגילה שאם יש סצנה חזקה כזו, עושים לה כוריאוגרפיה". אבל זה לא היה המקרה. מנקר ביקש מהשחקן להיות אלים כלפי גילת אבל לא יידע אותה, והתוצאה הייתה עבורה טראומטית.
"זה היה הדבר הכי קרוב לאונס שחוויתי", סיפרה. "הנמרה שבי יצאה והייתי צריכה להשתמש בכוח פיזי נגדו, זה היה חוצה גבולות, זה לא היה בסדר". לבסוף גילת עקפה את מנקר, דיברה ישירות עם השחקן, והסצנה עודנה והפכה עבורה לנסבלת. "זה היה תיאטרון אחר, טוטאלי, חוויה חוצת גבולות תרתי משמע, חוויה מאוד חזקה. אנשים ידעו שאצל פאולוס אפשר לראות דם".
את מצטערת בדיעבד שהשתתפת בהצגה?
"אני לא מצטערת שהשתתפתי, אני שמחה שההצגה הזו בסל הרפרטואר שלי, אבל גם אחרי שהפקה ירדה עוד היו לי עליה חלומות".
גילת הצליחה לשרוד את המשך ההצגות, אולם ההפקה עצמה לא ידעה שקט. "שחקנית נוספת תבעה אותו על אלימות", אמרה. ולבסוף גם תיאטרון הקאמרי תבע את הבמאי האוסטרי ואף זכה בכחצי מיליון שקל בגין הפרת הסכמים, מכירות בניגוד להסכמים ויחסו החריג לצופים ולצוות שעבד איתו. "לא פגשתי במאי כזה בתיאטרון הישראלי. לא נפשתי עם במאים שדיברו ככה או התנהגו ככה. אני שמה גבולות כשבמאי לא מתנהג בצורה מכובדת".
פעם נוספת, שונה אמנם משמעותית, אבל עדיין כזו שטלטלה אותה, נתקלה גילת בבמאי שהיה אליה גס רוח. "הוא הקטין אותי לאורך החזרות ולא כיבד אותי", סיפרה. הפעם קטעה את ההתנהלות עוד בראשיתה, "אמרתי שאני לא יכולה לעבוד ככה והוא לא יוציא ממני תוצאה טובה, ואני צריכה את המרחב ושהוא יגבה את הדברים הטובים שאני עושה וייתן לי חופש לחיפוש ועבודה רחבה". התוצאה הפעם הייתה לשביעות רצונה. "היוצרות התהפכו במאה שמונים מעלות".
גילת צברה מאז קילומטראז' לא מבוטל. היא הספיקה לככב בשורה של הפקות בתיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה, ואף לגלם את ענבל אסולין בסדרה "הבורר". היא נישאה ליהלי סובול, סולן להקת מוניקה סקס, ולהם שני ילדים, רונה (11) ודוד (7). בימים אלה היא מגלמת את מירי בהפקה של תיאטרון בית ליסין, "משפחה חמה" שכתבה ענת גוב, בהשתתפות לימור גולדשטיין, לירון ברנס, רוברט הניג, לורין מוסרי, יותם קושניר, שירן הוברמן וגילת עצמה, ובתפקיד הראשי השחקנית הוותיקה תיקי דיין.
המחזה מגולל את קורותיה של משפחה ישראלית ערב חג הפסח ומאמציה של אם המשפחה, מלכה (תיק דיין), לשמור על השורות מאוחדות ולהגיע לקו הסיום: ארוחת הערב המסורתית, כשכולם איתה, לפעמים בכל מחיר. גילת מגלמת את אשת בנה הרופא. ניכר על הבמה שגם מאחורי הקלעים היחסים בין הדמויות קרובים. "מהרגע הראשון היחסים היו חמים, ואחרי עליית ההצגה התקרבנו עוד יותר", מאשרת גילת, ומשתפת ברגע אינטימי מאחורי הקלעים.
באחת מסצנות המחזה, מלכה לא חשה בטוב ומתעלפת בזרועותיה של מירי. "באותו יום תיקי לא הרגישה טוב והגיעה חולה להצגה. הרגשתי שקשה לה. ובסצנה שבה היא מתעלפת ואני אמורה לקרוא לה 'מלכה', 'מלכה', דאגתי לה נורא. נלחצתי שקרה לה באמת משהו. קראתי לה 'תיקי', 'תיקי', במקום בשם הדמות. חשבתי שזה אמיתי לרגע, אבל אף אחד לא שם לב, רק שתינו", עבורה זה היה רגע מאוד חזק. "אני מעריכה ואוהבת את תיקי. להיות ליד אישה שיש לך כל כך הרבה ללמוד ממנה, גם מבחינה משחקית, היא מאסטר, זה להתבונן עליה ולהתמוגג. חשוב לי להיות בקרבת נשים מעוררות השראה, ולקשור אותן לחיי".
בין הנשים שהיא מתכוונת אליהן נמצאת גם השחקנית לימור גולדשטיין שלצדה היא משחקת בהפקה "אוסלו", שעלתה לא מזמן בבית ליסין. המחזה מתאר את קורות המשא ומתן בין הישראלים והפלסטינים בתקופת רבין, דרך עיני המתווכים הנורווגים. "הרגשתי שהיה חשוב לאנשים לראות את ההצגה הזו".
למרות הנושא הנפיץ?
"זו הצגה מאוד אובייקטיבית, ולא נוקטת עמדה, והקהל שופט איך שהוא רוצה. זו לא הצגה שמאלנית. היא מסופרת דרך מחזאי אמריקאי, לא ישראלי ולא פלסטיני, היא מספרת מזווית זבוב על הקיר. הנושא השאיר עקבות כאן, אנחנו חיים פה חלק מההסדרים עד היום. בתקופה הזו הייתה פה תקווה והידברות וניסיון אמיתי להגיע לדיאלוג. זה בעיקר מעורר עצב משני הצדדים אצל הרבה אנשים, סתם כי היום לא רואים את האופק, כי אי אפשר לדבר עם אף אחד. אבל היה רגע שיכולנו לנסות לדבר, לנסות להתנהג בצורה הומנית עם הצד השני. היה פה ניסיון שלא צלח".
לא מרתיע אותך להתבטא בכזו חופשיות? הקהל היום לא סלחן כלפי אמנים שמתבטאים עמדות פוליטיות.
"אני אומרת מה שאני חושבת. לא מרתיע אותי וחשוב שיישארו אנשים שיגידו מה שהם חושבים. בזמן האחרון מה שקורה זה סחף לא טוב. והדיאלוג סטה ממסלולו. יש כאן מונחים שאיבדו את המשמעות המקורית שלהם, הומניות וכבוד האדם, זכויות אדם - זה לא שמאל וימין, מנכסים את זה לשמאל, למה? הימין צריך לנכס לעצמו גם. מדינה מתוקנת צריכה להתנהל ככה".
אנחנו רגע אחרי הבחירות, בכל זאת. הכל מאוד רגיש כאן.
"הבחירות לא היו שמאל וימין, אלא על שפיות ומדינה מתוקנת אל מול ראש ממשלה שנגוע בפלילים, שצריך לפנות את מקומו לאנשים שינהלו את המדינה בצורה תקינה. כנראה לא כולם חושבים ככה. נתנו לנו לבחור אם אנחנו רוצים ממשל תקין או מעוות. ומה שמפחיד אותי זה שתתפתח פה נורמה חדשה ומעוותת שאנחנו נתרגל אליה והילדים שלי יגדלו לזה. קראתי שאיזה חוקר, סוציולוג, בדק בהיסטוריה של תרבויות מצבים שבהם נעשו שינויים קיצוניים ולא מתקבלים על הדעת שעוררו התנגדויות בחברות שהוא חקר, הוא גילה שתוך זמן קצר מאוד המצב החדש נטמע בחברה. למרות שלפני רגע הציבור הראה למצב התנגדות עזה. זה מטריד אותי".
יש לך מבית דוגמה לא פשוטה, יהושע סובול, אמן שמשלם מחיר כבד על אמונותיו הפוליטיות. זה לא מטריד אותך? את לא מעדיפה להיזהר יותר?
"הוא לא יכול אחרת, זה בדמו. אני גאה להיות חלק ממשפחה שאומרת ומאמינה ורוצה לשנות ואכפת לה מהחברה. זה מראה שהמדינה חשובה לו. הוא יכול היה לקום וללכת ולעבוד בחוץ לארץ. הוא בדיוק חזר מסין וביים שם את 'גטו', הוא יכול היה לבחור לא לגור כאן, אבל הוא נמצא פה ובחר לגור פה בעיקר בגלל שאכפת לו ונלחם על המקום הזה בדרכו, ויש לו דרך אמנותית. אני לא רואה דרך אחרת".
השחקן אוהד קנולר טען - ואחר כך חזר בו - שדווקא מתנכלים לו בתעשייה בגלל דעותיו הימניות. נתקלת בזה, את מאמינה בנכונות הדברים?
"אוהד הוא חבר טוב שלי, אני אגיד לו מה שאני חושבת על זה אופן אישי".
את קנולר הכירה עוד בילדותה בלימודי התיכון בתלמה ילין. קנולר למד שנתיים מעליה, אבל גם בכיתה שלה למדו לא מעט שחקנים מוכרים בהם עידו מוסרי, נעה רבן וגיא מסיקה. "הגעתי לבית הספר חסרת ניסיון, הרבה תלמידים שם כבר שיחקו על במות ובטלוויזיה. ועדיין, זו זכורה לי כחוויה טובה. שהיינו בבית הספר כל היום. זה היה נורא כיף ואז הקסם דבק בי".
לאחרונה שם בית הספר נזכר לאו דווקא מסיבות חיוביות. דבקו בו פרשות הטרדות מיניות וניצול של תלמידים. את זוכרת חוויות כאלה?
"אני זוכרת שזה היה מסביבנו, לי לא הייתה חוויה כזו".
מה למשל?
"כשהגעתי, אמרו לי 'זאתי חברה של המורה לג'אז', היה משהו כזה, אבל בתור ילדה לא הבנתי את ההשלכות וזה לא נגע בי. זה היה מוזר אמנם, אבל המורים היו חברים שלנו והיו צעירים ומגניבים, לא הבנתי את זה אז. אני זוכרת שהייתה גם שמועה על מורה אישה שהתעסקה עם תלמידים אבל אף אחד לא הוכיח את זה. היה שם באופן כללי משהו מטושטש בין המורים המגמתיים לתלמידים".
והיום, כשאת אמא לילדים בעצמך, לא היית רוצה להציל אותם מהתעשייה הזו?
"אני רוצה שהילדים שלי יהיו מאושרים. הם ילדים עם ביטחון עצמי ומרכז יציב, ומחוברים לעצמם וסומכים על עצמם. הילדה שלי התחילה להתעניין בעולם הזה, ואני לא אעמוד בדרכה. היא חשופה לעולם הזה מלידה, היא באה איתי לעבודה, מבלה הרבה בתיאטרון. היא מתחילה להכיר ולדעת".
שניכם עובדים בעיקר ערבים ולילות, איך זה מסתדר בחלוקת העבודה עם הילדים?
"הילדים באים להופעות של יהלי ובאים בהצגות שלי. הם רואים שאנחנו יוצאים בערב, מצד שני יש תקופות פחות לחוצות ואז אנחנו יחד כולנו, עושים ימי כיף, מחכים להם בבית עם ארוחה חמה בצהריים. יש פריבילגיות להורים עם מקצועות חופשיים".
יש בזה גם המון חוסר ביטחון, לא? בכל זאת, בחרתם במקצועות לא פשוטים. את לא חוששת להזדקן כאן?
"כן. האמת שכן. קודם כל מבחינה כלכלית זה מפחיד להיות במקצוע לא יציב, אני מנסה להתחיל להיות מחושבת כבר מעכשיו. אני פשוט מקווה שאמשיך לאהוב את זה ושייקרו בדרכי דברים מעניינים ושהלהט שבי למשחק יישאר. מפחיד מבחינה זו - לא להישחק. ואני מקווה כמובן שיהיו לי תפקידים. אין הרבה תפקידים לנשים מבוגרות, מבחינת ההיצע יש פחות. למרות שככל שאישה מתבגרת זה יותר מרתק לבחון את הנפש שלה".
