פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "קראו לי אנטישמי, אבל מה לעשות שילדים סובלים בעזה?"

      כמעט עשור לאחר שקוטלג כאנטי-ישראלי בעקבות "מיראל", חוזר ג'וליאן שנאבל עם "ואן גוך: בשערי הנצח", שהביא לווילם דפו מועמדות לאוסקר. בריאיון, הוא נזכר איך הציקו לילד שלו ("אמרו לו 'אבא שלך אנטישמי'") ומסביר למה הוא משוכנע שהצייר ההולנדי נרצח ולא התאבד

      "קראו לי אנטישמי, אבל מה לעשות שילדים סובלים בעזה?"
      קולנוע לב

      ג'וליאן שנאבל התפרסם לראשונה כאמן מהולל, יוצא דופן ושנוי במחלוקת. באמצע שנות התשעים עבר לראשונה מאחורי המצלמה, כדי לביים סרט מוערך על צייר אחר - ז'אן מישל בסקיאט. בעקבות הצלחתו, ביים לאחר מכן את "לפני שהלילה יורד" ביוגרפיה קולנועית נוספת ואהודה גם כן, והפעם של סופר ומשורר - רינאלדו ארנאס, אותו גילם חבייר ברדם.

      בשלהי העשור הקודם התעלתה הקריירה הקולנועית של שנאבל לפסגה חדשה, עם "הפרפר ופעמון הצלילה" שקטף שלל פרסים ומועמדויות - כולל מועמדות לו עצמו בקטגוריית הבימוי. היוצר, אמריקאי שמוצא משפחתו יהודי, נדרש להחליט לאן להמשך מהשיא הזה. התשובה הגיעה ב-2010 עם "מיראל", עיבוד לספרה של רולה ג'בריל, העוקב אחר חייהן של נשים פלסטיניות מערב מלחמת העצמאות ועד ערב חתימת הסכמי אוסלו.

      חלקים מ"מיראל" צולמו בארץ בהשתתפות צוות מקומי, והציגו בצורה לא מאוזנת במיוחד, בלשון המעטה, את הממסד הכחול לבן ובעיקר את צה"ל. בתגובה לכך, הסרט נגנז כאן ומעולם לא הוקרן בישראל, וגם ארגונים יהודיים-אמריקאים הצטרפו למתקפה נגדו, והזדעקו במיוחד נגד ההחלטה של האו"ם לארח את הקרנת הבכורה שלו בארצות הברית.

      שנאבל, שאמו היתה נשיאת ארגון הדסה, לקח קשה את ההתקפות נגדו ואת קטלוגו כאנטישמי ואנטי-ישראלי. שמונה שנים עברו עד שביים סרט נוסף. הפעם, הוא נמנע מעיסוק בסוגיות פוליטיות ואקטואליות ושב לכור מחצבתו: עולם הציור. כמו עבודתו הקולנועית הראשונה, גם התוצר החדש שלו מתגלה כביוגרפיה של צייר, במקרה זה לא אחר מאשר וינסנט ואן גוך, שכבר כיכב באינספור סרטים, אבל מתברר שתמיד יש זרקור חדש להאיר עליו.

      ג'וליאן שנאבל (GettyImages)
      ג'וליאן שנאבל עם ווילם דפו בהקרנת הבכורה של "ואן גוך: בשערי הנצח" בפסטיבל ונציה (צילום: אימג'בנק)

      הסרט, "ואן גוך: בשערי הנצח", עלה כאן בסוף השבוע, כתשעה חודשים לאחר הקרנת הבכורה העולמית שלו במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל ונציה. יום לאחר אותה פרמיירה, אני פוגש את שנאבל לשיחה בארבע עיניים וגומר אומר בלבי להיות ילד טוב, לא לחפש כותרות ולא לשאול אף שאלה על השערורייה סביב "מיראל", אלא אך רק על הנושא שלשמו נתכנסו.

      אך לשנאבל יש תוכניות אחרות. ברגע שאני מתיישב ומספר לו מאיפה הגעתי, הוא שואל - "ראית את 'מיראל'?", ואז עונה לעצמו - "לא חייבים לדבר על זה", אבל דווקא כן ממשיך לדבר על זה, בהפכפכות שתחזור על עצמה כמה פעמים במהלך הריאיון.

      "חבל שמעט ישראלים צפו בסרט", הוא אומר. "ניר ברקת, שהיה אז ראש עיריית ירושלים, אמר שלא יקרין את זה בעיר. הקרנו את זה ברמאללה, אבל לא בירושלים, וחבל - לדעתי זה היה יכול לתרום למען החינוך לשלום, אבל בישראל לא רוצים לשמוע את הסיפור הפלסטיני. קשה בישראל. היה לי חשוב להגיד לך את זה, אבל כמובן שאנחנו לא צריכים לדבר על הנושא".

      "מה שקורה בשייח ג'ארח זה כל כך נורא", הוא ממשיך בכל זאת. "אנשים לא מאמינים. יש יהודים באמריקה שחושבים שהמצאתי דברים, אבל לא המצאתי כלום. החוויה בישראל היתה מאלפת. יש בה אנשים יפים, אבל מה לעשות שיש גם עולם מעבר. ישבתי על החוף בתל אביב ומישהו שאל אותי 'כיף לך?' אמרתי לו - 'לא, קשה לך לכייף כשילדים סובלים לא רחוק מפה, בעזה'".

      "אהבתי מאוד את המנהלת של פסטיבל ירושלים - ליה ון ליר. היא עדיין בחיים? הא, לא. חבל מאוד. תשמע, זה טוב כשכולם יכולים לראות משהו. מה רציתי להגיד לך? הקרנו את 'מיראל' באו"ם והרבה אנשים שפחדו ממנו, נגיד רון לאודר, חשו משוחררים אחרי הצפייה. היה יכול להיות יפה לחלוק את זה עם כולם".

      "ילדים שלי הולכים לבית ספר בניו יורק, וילדים מהכיתה שלהם באו ואמרו להם - 'אבא שלך אנטישמי'", הוא מסיים את המונולוג. "הילדים שלי שאלו אותם - 'ראיתם את הסרט?' והם ענו - 'לא, ההורים שלנו אמרו לנו'. הילדים שלי שאלו - 'וההורים שלכם ראו?' והילדים האחרים ענו - 'לא, גם לא'. בכל מקרה, זה נחמד להיפגש כאן איתך".

      ג'וליאן שנאבל (GettyImages)
      ידוע בחוסר חיבתו לספורט אלגנט. ג'וליאן שנאבל בוונציה (צילום: אימג'בנק)

      אחרי שהבמאי מסיים לשפוך את אשר על לבו באשר ל"מיראל", אפשר להתפנות לדבר על "ואן גוך: בשערי הנצח", בו ווילם דפו מגלם את הצייר ההולנדי, בהופעה נפלאה שהקנתה לו מועמדות ראשונה לאוסקר בקטגוריית השחקן הראשי (הוא היה מועמד שלוש פעמים בעבר בקטגוריית שחקן המשנה) וגם את פרס השחקן הראשי בפסטיבל ונציה - העיטור היוקרתי עד כה בקריירה שלו.

      הסרט עוסק בשנים האחרונות לחייו של הצייר, ועושה זאת בצורה שחותרת תחת כל הקונבנציות המוכרות לעייפה של הז'אנר הביוגרפי. שנאבל כתב אותו עם לואיס קוגלברג ועם ז'אן-קלוד קרייר, מגדולי התסריטאים של קולנוע האיכות האירופאי, שחתום בין השאר על "יפהפיית היום", "סוד הקסם הבורגני", "הקלות הנסבלת של הקיום" ו"תוף הפח". כיאה לכך, התסריט של "ואן גוך: בשערי הנצח" ספרותי, מהורהר ופיוטי, ועבודת הבימוי והצילום מיישרות איתו קו.

      "האמת? בכלל לא רציתי לעשות את הסרט הזה", הוא אומר. "זאת היתה טירחה יותר מאשר משהו שבאמת רציתי לעשות. העניין הוא שלפני כמה שנים ראיתי תערוכה על ואן גוך במוזיאון האורסיי בפריז, והם הצליחו להעניק לך שם את התחושה שראית ציורים ועברת חוויה. אז אמרתי לעצמי שזו הדרך להתמודד עם הסיפור: לא ביוגרפיה, אלא יותר פרגמנטים מחייו ורישום של דברים שהוא אולי חווה. כולם חושבים שהם כבר יודעים הכל על ואן גוך, אז יכולתי להגיד לעצמי 'מה הטעם? זה אבסורד לעשות עוד סרט בנושא', אבל אז חשבתי על רובר ברסון, שעשה את 'יומנו של כומר כפרי', דווקא בגלל שהיה בלתי אפשרי לעשותו, אז הלכתי בדרכו".

      מה דעתך על הסרטים הקודמים שנעשו על ואן גוך?

      "אני לא אוהב אותם. אף אחד מהם. בכלל, אני לא אוהב סרטים על ציירים. הם לא מאוד טובים. אני אוהב רק את 'אנדריי רובלוב' של טרקובסקי ואת 'The Horse's Mouth' עם אלק גינס. חוץ מזה, מה עוד יש לאהוב?"

      בכל מקרה, אפשר להגיד שזה לא באמת סרט על ואן-גוך, אלא...

      "ברור, זה לא סרט על ואן גוך. זה סרט על כל אדם שאי פעם עשה משהו. על כל בן אדם שהיתה לו תשוקה. זה בעצם סרט על כל בן אדם שהיה קיים. אתה לא צריך להיות צייר כדי שיהיו לך רגשות, אבל דרך הציור אתה יכול לספר לאנשים על החיים".

      ואן גוך: בשערי הנצח (יח"צ , קולנוע לב)
      כזה סרט על הצייר, עוד לא ראיתם. מתוך "ואן גוך: בשערי הנצח" (צילום: יח"צ)

      אתה זוכר את הפעם הראשונה בה ראית ציור של ואן גוך?

      "לא, כבר שאלו אותי את זה. אבל אני זוכר את הציור הראשון ששינה את חיי. 'Aristotle with a Bust of Homer' של רמברנדט. אולי זה גם הציור שגרם לואן-גוך לרצות להיות צייר. אף פעם לא חשבתי על זה עד עכשיו".

      הסרט נמנע מכל הקלישאות הרגילות לגבי ואן גוך, ובין השאר גם לא מציג אולי את הרגע הכי מפורסם שקשור בו - סצינת חיתוך האוזן. זה יפה.

      "ההשראה שלי היתה 'פרסונה' של ברגמן. יש שם קטע שהדמות בגילומה של ביבי אנדרסון מדברת על חוויה מינית שהיתה לה בחוף, ולא רואים את זה, אלא רק שומעים. זה באמת מאוד יפה בעיני, אני אוהב את זה".

      מה אתה חושב היה קורה לו ואן גוך נשאר בחיים ולא מת בטרם עת. הוא היה מצליח יותר? מאושר יותר?

      "אני לא יודע, אי אפשר לענות על זה. דבר אחד שאני בטוח לגביו, זה שהוא לא הרג את עצמו. הרבה אנשים חושבים שכן. הם מרגישים שזה משהו שהם צריכים להגן עליו, אבל אני לא מאמין בזה. אם הוא תיכנן להרוג את עצמו, למה הוא הזמין חומרי עבודה מעט לפני כן? יש עוד הרבה ראיות נסיבתיות שמוכיחות כי זה לא הגיוני. כל האירועים לפני ואחרי מותו מוכיחים שהרגו אותו. בקיצור, מה שראיתם בסרטים אחרים זה עיוות של המציאות.

      "מצד אחר, אתה רואה סרט כמו 'רשומון' ומבין שיש תמיד כמה נקודות מבט להסתכל על אותו אירוע, ויש גם ציטוט של ואן גוך שאומר 'השאיפה שלי היא לעצב מחדש את המציאות בצורה שתהיה לא אמיתית, ועדיין אמיתית יותר מהאמת המילולית'. זו גם השאיפה של הסרט".

      ואן גוך: בשערי הנצח (יח"צ , קולנוע לב)
      קולנוע כאורגניזם חי ונושם. מתוך "ואן גוך: בשערי הנצח" (צילום: יח"צ)

      למה המצלמה תמיד כל כך קרובה לדמויות לאורך הסרט?

      "לא יכולתי אחרת. טרקובסקי אמר פעם שסרט הוא אורגניזם חי ונושם, ואני לא רוצה לקחת את זה בצורה מילולית מדי, אבל זו כן הדרך בה הלכנו. היה רגע אחד בו ניסיתי לצלם במצלמה נייחת, אבל אחרי שראיתי את התוצאה אמרתי למי שהפעיל את המצלמה 'לך הביתה', ואמרתי לצלם הראשי של הסרט, בנואה דלהום, שנמשיך לצלם במצלמת יד כמו בכל שאר הרגעים האחרים. בנואה ואני היינו כמו גוף אחד לאורך הצילומים".

      רוב הזמן, אתה גם בוחר לצלם את ואן גוך, הדמויות שסביבו והנופים בזוויות לא שגרתיות.

      "אני צייר, ככה אני רואה את הדברים. רציתי מרחב ועומק שדה. רציתי שהכל יהיה בגוף ראשון - כשואן גוך מדבר, הוא מדבר גם אליך. שמרתי גם על האותנטיות של זירות ההתרחשות, בלי להתייפייף. לא רציתי שכל הסרט ייראה כמו ציור, זו לא המטרה. הסצינות שמתרחשות בחוץ זה דבר אחד, ואלה שבפנים זה דבר אחר - הן לא נראות כמו ציור של ואן גוך, הן עכורות ואפרוריות, כי ככה הן נראו בזמנו. לא רציתי לצייר משהו מלאכותי. רציתי שהכל יהיה מדויק, ואמין והמצלמת יד עזרה לזה. ככה אני אוהב לעבוד".

      ג'וליאן שנאבל (GettyImages)
      ג'וליאן שנאבל בוונציה עם לואיס קוגלברג, שהשתתפה בכתיבת התסריט של "ואן גוך: בשערי הנצח" (צילום: אימג'בנק)

      מה אתה חושב על ההתמסחרות של המוזיאונים בימינו. אני נגיד לא יכול לסבול את הלובר...

      "לא, אתה לא צריך לשנוא! אתה צריך להגיד תודה על הציורים שאתה אוהב, ולהגיד תודה על ההזדמנות. אבל כן, זה נורא שאתה הולך למוזיאון ואן גוך באמסטרדם והדבר הראשון שרואים זה עיבוד תמונה דיגיטלי של ג'וני מיטשל כואן גוך. קשה לראות את הציורים מרוב קישוטים מסביב".

      אם ואן גוך היה מאריך ימים, מה לדעתך הוא היה חושב על אמנות הקולנוע?

      "הו, הוא היה מאוד אוהב את החוויה הקולנועית, את התמונה הנעה, את איך שזה סוחף אותך, את כל האפשרויות. אולי הוא אפילו היה עושה סרטים בעצמו, וסרטים טובים. הוא היה יכול לעשות הכל. ואן גוך היה טוב בהכל, חוץ מאשר בלהיות עם נשים ובלהרוויח כסף".

      ואן גוך (GettyImages)
      הדיוקן המפורסם של ואן גוך (צילום: אימג'בנק)
      ג'וליאן שנאבל (GettyImages)
      איש יוצא דופן. ג'וליאן שנאבל (צילום: אימג'בנק)
      ואן גוך: בשערי הנצח (יח"צ , קולנוע לב)
      חובה לחובבי סרטים על אמנות. מתוך "ואן גוך: בשערי הנצח" (צילום: יח"צ)

      ואן גוך: בשערי הנצח (יח"צ , קולנוע לב)
      הביא לו מועמדות ראשונה לאוסקר בקטגוריית השחקן הראשי. ווילם דפו מתוך "ואן גוך: בשערי הנצח" (צילום: יח"צ)