הקולנוע אהב מאז ומעולם לעסוק בחייהם של ציירים, ודמותו המיוסרת של וינסנט ואן גוך תמיד העסיקה אותו במיוחד. היא הופיעה כבר בשלל סרטים, מהם מוכרים ומצליחים כמו "התאווה לחיים", ונדמה היה שכבר שמענו וראינו הכל - אלא שסרט כמו "לאהוב את וינסנט", שעלה כאן השבוע, עוד לא ראינו.
קודם כל, הסרט הזה יוצא דופן מבחינה ויזואלית: בניגוד לעבודות קודמות על ואן גוך, הוא לא מציג לנו שחקנים בשר ודם, אלא מציג לנו את סיפורו באנימציה, ועוד איזו אנימציה! כל אחד ואחד מקצת יותר מ-65 אלף הפריימים שכאן הם ציורי שמן בעבודת יד, בסגנונו של הצייר המהולל, עליהם היו אחראים 125 ציירים ברחבי העולם.
את הפרויקט השאפתני הובילו הפולנייה דורותה קוביילה והבריטי יו וולצ'מן, זוג בחיים הפרטיים והמקצועיים. הם מספרים כי לעתים נדרשו לעבוד שבוע שלם על פריים אחד, ואת כל זה עשו בתקציב מגוחך במושגים בינלאומיים של כחמישה מיליון דולרים. בסופו של דבר, ראו השניים ברכה בעמלם: ביום ראשון האחרון היה הסרט מועמד לאוסקר, בצד להיטים הוליוודיים באנימציה ממוחשבת בתקציבי ענק. נוסף לכך, הוא זכה בפרס האקדמיה האירופאית לקולנוע והופץ בהצלחה בשלל מדינות, וכעת מגיע גם לישראל.
צפייה בו מגלה כי גם מבחינת התכנים שלו, הסרט יוצא דופן ביחס לעבודות קולנועיות קודמות על חייו הסוערים של ואן גוך. הוא מעלה את התהיה שמא בניגוד למיתולוגיה המקובלת, הצייר לא התאבד אלא סיים את דרכו בנסיבות אחרות, רצח למשל, ובדרך לשם חותר תחת עוד כמה הנחות מקובלות שיש כלפיו. כדי לעשות זאת, "לאהוב את וינסנט" לא בנוי כביוגרפיה רגילה, אלא כתעלומה בלשית.
כמו כן, העלילה אינה מוצגת דרך נקודת המבט של ואן גוך, אלא של אדם אחר, המשמש כאן מעין בלש. ובכן, מתברר כי לפני מותו, עוד הספיק הצייר המנוח לחבר מכתב לאחיו תיאו, אך לא עלה בידיו למסור לו אותו. זאת מבקש לעשות הדוור ג'וזף רולן, שהיה חברו הטוב של האמן וגם הונצח בידיו, כמו גם כמה אחרים מבני משפחתו - למשל בנו ארמנד, אותו הוא שולח למסור את המסמך האבוד.
ארמנד מגיע לפריז בחיפושיו אחר תיאו, אך מגלה שבינתיים, גם זה הלך לעולמו. בצד זאת, הבלש החובב חושף גם שבימים לפני מותו, כתיבתו של וינסנט היתה רחוק מלהעיד על מצב רוח אובדני, מה שהופך את ההתאבדות לכאורה לחשודה בעיניו. הוא יוצא אם כך לאובר סור וואז, העיר בה בילה הצייר את חודשיו האחרונים, כדי לנסות לפענח את התעלומה, ולשם כך מתוודע לדמויות שונות שהיו חלק מחייו של האמן המנוח: הרופא שלו, בתו שהיתה עמו ביחסים קרובים, צעיר מקומי שככל הנראה הציק לו ועירער אותו, בעלת בית ומשכיר סירות וכך הלאה. את כולם מדבבים שחקנים ושחקניות בריטים ואיריים, למשל סירשה רונאן ואיידן טרנר, שהיוצרים גם השתמשו בהם כדי להעניק אמינות להבעות הפנים ותנועות הגוף של הגיבורים המצוירים.
בריאיון טלפוני לרגל הפצת "לאהוב את וינסנט" בארץ, מספרת קוביילה כי הוא התחיל כפרויקט צנוע בהרבה: סרט באורך שבע דקות שתכננה לצייר כולו בעצמה, אך משם והלאה התפתח לממדים אחרים לגמרי. גם כשצמח לנגד עיניה, מעולם לא חשבה שיזכה להצלחה כזו, עד שהגיעה הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל אנסי, האירוע החשוב ביותר בעולם קולנוע האנימציה האיכותי. הפרמיירה הסתיימה במחיאות כפיים ארוכות וסוערות, ובסופו של דבר הולידה גם את פרס חביב הקהל, ואז היא הבינה שיש לה להיט ביד.
באופן לא מפתיע, קוביילה אומרת כי היא העריצה את עבודתו של ואן גוך עוד מימי התיכון, ובהמשך גם כתבה עליה עבודת מאסטר. כבר אז היא אמרה לעצמה דבר פשוט: אם האמן צייר את כל מה שמסביבו, מבני האדם ועד החפצים והנופים, אז אין טבעי יותר מאשר להציג את הסיפור שלו דרך הציורים שלו, מה שאכן עשתה בסרט. "עד כה, מרכז הכובד בסרטים הביוגרפיים על ואן גוך היו חיי האהבה או הבעיות הנפשיות, והגישה היתה פסיכולוגית", אומרת הקולנוענית השאפתנית. "כאן, הגישה אמנותית יותר, וציוריו עומדים במרכז".
מה לדעתך המיסקונספציה הכי שגויה של הסרטים הקודמים ושל הציבור הרחב לגבי ואן גוך?
"יש אי הבנה גדולה ביחס אליו. הסטריאוטיפ הנפוץ מצייר אותו כגאון המטורף שחתך את האוזן, וכמובן שיש בזה משהו - אבל זה כל כך פשטני. אנשים לא מבינים כמה ואן גוך עבד וכמה היה מסור לעבודתו. הוא לא היה משוגע באופן מובנה, זו קלישאה. הוא נכנס למצב נפשי מסוים בגלל סגנון החיים המסור לעבודה שלו ובכלל שהיה רגיש ואינטלקטואל. אנשים גם לא מודעים לכמות הספרים שהוא קרא".
זו כמובן כבר שאלה שנשאלה לא פעם, אבל הסרט ממחיש בצורה מרהיבה מאי פעם את הגאונות של ואן גוך ולכן מחדד אותה יותר מתמיד - איך זה שהוא לא זכה להכרה בזמן אמת?
"צריך לזכור שהוא לא היחיד שסבל מכך. היו עוד ציירים שבמשך שנים לא גילו אותם והם מתו בעוני. אני חושבת שהיה אז סגנון ממסדי מסוים, שוואן-גוך לא השתלב בו, ולכן לא קיבלו ולא הבינו אותו. הוא גם לא היה טוב בפוליטיקה ולא היה מיומן בחיבור עם אנשים, ובניגוד לקולגות מצליחים יותר, לא ניסה להתחנף לקהל".
ביקרת באובר סור וואז, העיר בה מתרחש רובו של הסרט, שהפכה מאז מותו של ואן גוך לאטרקציה תיירותית ומדי שנה מבקרים בה אורחים רבים מרחבי העולם הבאים בעקבותיו של הצייר המנוח. איך לדעתך הם מתייחסים למורשת שלו?
"זה תלוי. בעלי הבית שבו ואן גוך חי, שומרים על המקום כמו שהוא ומעמידים אותו לתצוגה פנימית בחינם. הגישה שלהם מאוד חיובית ותורמת. בעלי הפונדק שבו שהה, לעומת זאת, הפכו אותו לעסק, והאינטרס המרכזי שלהם הוא רווחים ולא הנצחת המורשת".
אחד הממדים המרשימים בסרט היא עבודתו של המלחין הבריטי קלינט מנסל. איך שיתפתם עמו פעולה בכל הקשור למוזיקה המקורית כאן, שהיא דומיננטית ואפקטיבית ביותר?
"ההשקעה שלו היתה יוצאת דופן. הוא לקח את הפרויקט מאוד מאוד ברצינות, קרא המון מכתבים של ואן גוך וגם ביוגרפיה באורך תשע מאות עמודים. הוא באמת ובתמים הצליח להבין עד הסוף את וינסנט ואת הסרט, והייתי מאוד מרוצה מן העבודה עמו".
העובדה ש"לאהוב את וינסנט" עשוי באנימציה עלולה לבלבל ביחס לקהל היעד שלו. בן כמה היה הצופה הכי צעיר שנתקלת בו?
"פגשתי ילד בן שבע שראה את הסרט. הוא אהב אותו כל כך שאפילו רצה לצפות בו שוב".
ואם בדרך פלא את היית יכולה לפגוש את וינסנט ואן גוך במהלך העבודה על הסרט ולשאול אותו שאלה אחת, מה היית שואלת?
"הציורים שלו והמכתבים שלו הפכו לחלק כל כך גדול ממני, שלא הייתי מסתפקת בשאלה אחת. הייתי מדברת איתו כל הלילה".
"לאהוב את וינסנט" הציב רף גבוה להמשך הדרך שלך ושל שותפך. על איזה פרויקט אתם עובדים עכשיו?
"שניים, למעשה. האחד הוא סרט על בלט, והאחר הוא סרט אפלולי ביותר שמבוסס גם כן על ציורים של אמן מנוח, אבל במקרה זה לא מדובר בוואן גוך אלא בגויה".
