קשה לדמיין תמונה יותר סוריאליסטית. 1,500 בני אדם עומדים ומוחאים כפיים לחבורה של קציני S.S מחייכים. לצדם, בעיניים נוצצות, מחייכים גם אסירים במדי הפסים של מחנה ההשמדה אושוויץ. גם הם מקבלים מחיאות כפיים סוערות. האירוע הבלתי נתפס הזה קורה בעיר העברית הראשונה, במרחק שקיעה אחת מפתיחת אירועי יום הזיכרון לשואה הגבורה של מדינת ישראל. בין האנשים שמוחאים כפיים לתמונה הבלתי אפשרית הזאת נמצאים בוודאות לא מעט ניצולי שואה ויהודים שאיבדו את משפחתם במחנות ההשמדה בפולין. מדהים מה שמוזיקה יכולה לעשות.
זה נשמע כמו מדע בדיוני, או תסריט מבריק לקומדיה של מל ברוקס, אבל זה בדיוק מה שקרה אתמול בסיום האופרה "הנוסעת" של המלחין היהודי מיצ'סלאב ויינברג, שהוצגה לראשונה אי פעם על אדמת ארץ הקודש. ההפקה החדשה מבית האופרה הישראלית, שנערכת בשיתוף פעולה עם האופרה המלכותית של מדריד, האופרה של ורשה והאופרה האנגלית הלאומית, מציגה את סיפורה של זופיה פוסמיז', שהייתה אסירה פוליטית באושוויץ - ואת הזוועות הבלתי אנושיות שהיא וחברותיה עברו במחנה ההשמדה על ידי הקצינים הנאצים.
הליברית שכתב אלכסנדר מדבייב מבוססת על תסכית רדיופוני שכתבה פוסמיז' בשנת 1959, בעקבות מפגש עם תיירת גרמנית קולנית בכיכר הקונקורד בפריז. התיירת הזכירה לפוסמיז' את אחת הסוהרות שלה באושוויץ, דבר שהציף באופן טבעי את הטראומה והזוועות מהמחנה. כשחזרה לביתה שבפולין, פוסמיז' החלה לעבוד על רעיון למחזה הרדיו שבבסיסו מפגש בין סוהרת לשעבר באושוויץ, לבין אחת האסירות שהיו תחת מרותה. פוסמיז' לא רצתה לעשות לדמויות שלה "חיים קלים" כפי שהיו לה בכיכר הקונקורד, משם ניתן היה לחמוק בקלות אל ההמון, והציבה את גיבורות הסיפור בספינה שעושה את מסעה הארוך מגרמניה לברזיל. שם, בלב ים, אין לאף אחת אפשרות לברוח, ושתיהן יצטרכו להתמודד עם שדי העבר - וההווה.
הספינה הלבנה והמצוחצחת, כמו גם "הפלנטה האחרת" של אושוויץ מהוות את התפאורה של האופרה, וזה מצמרר כמו שזה נשמע. הבמאי הבריטי דייויד פאונטני, יחד עם מעצב התפאורה יוהאן אנגלס, הצליחו לברוא על הבמה את פסי הרכבת הידועים לשמצה, את מגורי האסירות הדחוסים, את "הקיר השחור" עליו היו מבוצעות ההוצאות להורג ואפילו את התנורים של הקרמטוריום.
סיפורה של האופרה, שנכתבה כבר ב-1967 אך בוצעה לראשונה ב-2006 (וגם אז, רק בגרסה חלקית) - כמו גם סיפורם האישי של ויינברג ופוסמיז', נכתב באריכות ובנאמנות על ידי נדב מנוחין באתר זה לפני כשנה. אך כתבה זאת תתייחס להופעת הבכורה של האופרה בישראל, שנערכה אמש במשכן האופרה בתל אביב.
להגיד שמדובר באופרה קשה יהיה אנדרסטייטמנט. אם בדרך כלל אופרות "סובלות" מפומפוזיות ססגונית ורגשנות דרמטית, "הנוסעת" של ויינברג היא מופת של איפוק רגשי. זה לאו דווקא עובד לטובתה כיצירה שלמה. המלחין הרוסי הנודע דמיטרי שוסטוקוביץ' הגדיר את הפרטיטורה של ויינברג כ"יצירת מופת מושלמת", וקשה להתווכח איתו - אך קשה ליהנות מהסגנון הוורסטילי (בלשון המעטה) של ויינברג כשעל הבמה נערכת סלקציה לחיים ולמוות על ידי הקצינים הנאצים.
טוב עשתה האופרה הישראלית שהעלתה את האופרה בסמוך לאירועי יום השואה. מדובר בחוויה דומה לצפייה בסרטים כמו "הפסנתרן" או "רשימת שינדלר" בטלוויזיה הביתית. הקהל הישראלי, בטח בטווח הגילים שמגיע לאופרה, לא זקוק לרקע היסטורי או הכנה מיוחדת כדי להתרגש מסיפורה של מרתה, האסירה בת דמותה של פוסמיז', שעומדת בגבורה בהתעללות הנפשית והפיזית של הנאצים, ושומרת על עוצמתה האנושית וכמיהתה לחופש וחירות גם ברגעים הכי בלתי אנושיים. במובן זה, בימים בהם השואה מוצגת לחברה הישראלית באמצעות "סטוריז" באינסטגרם, האופרה הישראלית מציגה את האלטרנטיבה השפויה והיעילה ביותר להצגת הנושא הכל כך טעון ומורכב של זיכרון השואה והנצחתה.
ברפרטואר האופראי ישנם אינסוף סיפורי אהבה טראגיים שנגמרים במוות של אחת מהדמויות או שתיהן. נשים שמתאבדות מרוב אהבה, גברים שיוצאים מדעתם בגלל אהבה נכזבת. גם בתוך העולם הזה, "הנוסעת" מציג את אחד מסיפורי האהבה הכי יפים ותמימים שאי פעם הגיעו לבימת האופרה. הגיבורה הראשית מרתה (בגילומה של אדריין מיקש ההונגריה) פוגשת אחרי שנתיים במחנה את ארוסה תדאוש (מורגן סמית האמריקאי), גם הוא אסיר באושוויץ. היא הייתה ילדה בת 18 כשהיא נכנסה למחנה, הוא בן 23. כעת, אחרי שנתיים של התעללות מתמשכת מצד מכונת המלחמה הנאציץת, שניהם נראים זקנים, תשושים וחולים. רגע המפגש והדואט בין הסופרן הדרמטי של מיקש והבריטון העוצמתי של סמית מזכיר לנו שמאחורי הסטטיסטיקות של "מעל למיליון נרצחים באושוויץ" עומדים אנשים רגילים, עם סיפורים רגילים. אנשים כמונו. אחרי שנתיים שהיא לא ראתה אותו, מרתה לא מדברת עם תדאוש על הנאצים, על פוליטיקה או על הישרדות - היא שואלת אותו אם הוא עדיין נמשך אליה, עכשיו כששיער ראשה קוצץ וגופה קמל. הוא עונה לה שמבחינתו היא עדיין הבחורה הכי יפה בעולם. ככל הנראה מחוות האהבה האנושית ביותר שראיתי אי פעם באופרה כלשהי.
דווקא סיפור האהבה בין וולטר (הטנור הדני דייויד דנהולט) לליזה (דווידה קראנאס האמריקנית), זה שמתאים יותר לסגנון האופראי, מציג בפני הצופים דילמות מוסריות וערכיות שיותר מתאימות לז'אנר האופראי הקלאסי. אחרי 15 שנים של נישואין, וולטר עדיין מאוהב בליזה כמו נער תיכון, אלא שאז הוא מגלה שאשתו האהובה הייתה קצינת S.S אכזרית במחנה ההשמדה אושוויץ. הסוד האפל שמתגלה בלב ים, יחד עם הדיאלוג מול המקהלה שנראה כאילו נשלף מתוך טרגדיה יוונית, מהווה את השיא של האופרה מהבחינה המוסרית. האם ניתן לסלוח על כזה דבר? האם האהבה באמת תנצח את הכל? ההחלטה לנסות ולהציג במרכז האופרה את רגשות האשם שאוכלים בגופה של הסוהרת הנאצית שנים אחרי שנגמרה המלחמה היא אולי אמיצה בפני עצמה, אבל מעבר למסר של "אסור לשכוח ואסור לסלוח" אין באמת התייחסות מורכבת לסוגיה המוסרית הזאת. מה שכן, המצו סופראן של קראנאס פשוט מופלא - והמנעד שלה כשחקנית דרמטית לא נופל ממנו.
מבחינה מוזיקלית, הפרטיטורה של ויינברג היא אחת מהאקלקטיות ביותר שאי פעם הוצגו על בימת האופרה הישראלית. במובנים מסויימים, המוזיקה מתפקדת כמו פסקול קולנועי, שמלווה את הסיפור שמתרחש על הבמה. אנשי כלי ההקשה של תזמורת האופרה נאלצו לעבוד קשה, כאשר כל שינוי סצנה הוכרז על ידי צלילי טימפני, קסילופון ושאר אלמנטים שהזכירו יותר יצירות של פרנק זאפה מאשר אופרה קלאסית. זה לא רע כשלעצמו, אבל זה גם לא תמיד עובד. כך למשל כלי ההקשה הברוטליים שמלווים את כניסתם של החיילים הנאצים, כאילו היו החיה הרעה בפטר והזאב.
המוזיקה השמימית של ויינברג, שהלך לעולמו ב-1996, זוכה לערגה מחודשת בעשור האחרון. אלא שבעוד המוזיקה מהנה להאזנה ברובה, היא לא תמיד עובדת טוב עם הזוועות שמתרחשות על הבמה. עם 14 תפקידי סולו, שמבוצעים על ידי קאסט מנוסה ומרגש, ניכר שלא פעם הדיאלוגים נאלצים להתחקות אחרי המוזיקה, במקום שזו תסחוף את הסיפור קדימה. משהו בשילוב של הסיפור והמוזיקה לא מצליח לרגש, אלא הופך את האופרה למעט מנוכרת. זה בולט בעיקר מכיוון ששני הרגעים המוזיקליים הכי מרגשים באופרה הם ביצוע א-קפלה לשיר עם רוסי (בביצוע של אלה וסילביצקי הישראלית, בסולו היחיד שזכה למחיאות כפיים סוערות במהלך הפרמיירה) והביצוע של הכנר דותן טל לשאקון מתוך הפרטיטה מס' 2 של באך.
כשמייצ'יסלב (משה) ויינברג ברח מפולין, רגע לפני המלחמה, הוא בוודאי לא האמין שיום אחד אופרה פרי עטו תעלה על הבמות במדינה יהודית בארץ ישראל, מול קהל של מאות יהודים, חלקם מספיק מבוגרים כדי לזכור את זוועות המלחמה בעצמם, חלקם עדיין נושאים את הצלקות על גופם. באמת שאי אפשר להשוות צפייה באופרה הספציפית הזאת במוסקבה, מדריד או לונדון לצפייה בישראל.
השיא "הישראלי" של האופרה מגיע כשבליל השפות של האופרה (גרמנית, פולנית, צ'כית, רוסית, צרפתית, אנגלית ויידיש) מתנקז לשירת המקהלה בעברית: "רק הקיר השחור, מראה אחרון לפני המוות, הדם עדיין חם, ניגר על פני האבן. משק כנפי המוות והסיוט צורב לנצח. הכאב יחנוק, ישוב וייסר עד המוות". זהו ככל הנראה הרגע המייסר ביותר לצפייה, כשאנחנו מבינים את מה שכבר ידענו, שלאף אחד מגיבורת המחזה לא הולך להיות סוף טוב. ההחלטה לבצע את הקטע בעברית הוסיפה לו רובד של כאב ורגש - בטח לצופה הישראלי.
ההפקה שרצה מאז 2010 בפסטיבל ברנגץ הגיעה לשיא חדש בישראל, בעיקר בזכות הקאסט המרגש שמורכב בחלקו על ידי סולנים ישראלים, חלקם צאצאים לניצולי שואה בעצמם. מורן אבולוף מרגשת בתפקידה כאיבט הצרפתייה שמלמדת את חברותיה להטות את הפועל Vivre (לחיות). זעקותיהן של ולסטה וחנה היהודיות, שגורלן נחרץ מכיוון שסומנו בטלאי צהוב חורכות את הנשמה, אך העובדה שדמויותיהן מבוצעות על ידי שי בלוך ודניאלה סקורקה הישראליות, מציגה איזושהי נחמה ותקווה. הרגשות שהציפו בוודאי את הקאסט הישראלי בהחלט הוסיפו לביצועים שלהם. גם ההחלטה להפקיד את תפקידי הקצינים הנאציים בידיהם הנאמנות של ולדימיר בראון ונח בריגר (מבריקים כהרגלם) התבררה כחכמה ונכונה. נזכיר גם את לריסה טטוייב בתפקיד מצמרר, ענת צ'רני וזלטה חרשברג שהצליחו להעביר, כל אחד בדרכה, את האנושיות שנותרה מאחור באושוויץ.
תפקידים הראשיים של ליזה הסוהרת, מרתה האסירה וארוסה תדאוש יבוצעו במהלך החודש הקרוב על ידי הישראלים עידית זמיר, אירה ברטמן ועודד רייך. האמת, קצת חבל שלא ניתנה להם הבמה דווקא בפרמיירה ההיסטורית בתל אביב, יממה לפני יום השואה.
בקטנה
במרץ 2015 ערכתי ריאיון עם זובין מהטה בלשכת המנצח בהיכל התרבות בתל אביב. במהלך הריאיון נכנס אחד הנגנים של הפילהרמונית, וביקש מהמאסטרו ההודי שיסתכל על תווים ליצירה מוזיקלית שהוא כתב. מהטה סירב. הנגן התעקש, אבל הסירוב של מהטה היה עיקש יותר. חיכיתי שהנגן המאוכזב יעזוב את האזור כדי לשאול את מהטה אם זה קורה הרבה, והוא שיתף בייאוש מסוים שזה קורה בלי סוף. "כשיש לי זמן אני מסתכל על היצירות שנותנים לי", הוא אמר, "הבעיה היא שרוב היצירות שנותנים לי הן על השואה. כשאני מסתכל על המוזיקה, זה בדרך כלל מיושן, כי הנושא הוא לא הדבר החשוב היחיד. צריך להיות תכלית למוזיקה". ואם יש בעיה באופרה "הנוסעת" של ויינברג, מהטה עלה עליה בלי להתכוון כמעט. טראומת השואה כל כך עוצמתית, כל כך טראגית וכל כך סימבולית - בטח לצופה הישראלי - שזה כמעט בלתי אפשרי לזהות את התכלית המוזיקלית שיש מתחתיה. ובכל זאת, כנראה שאין מי שיצפה באופרה הזאת ולא יישא אותה בלבו לעד.