מים שקטים: אהבת הצלילה של עמית יאורי הפכה לסרטון מרגש

"פנים. יום. זיכרון" הוא שמו של מיזם הנצחה אמנותי, שיתקיים זו השנה השמינית ומפגיש אנימטורים וסיפורי זיכרון אישיים על חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. הפרויקט עוסק בשאלות: איך מחיים זיכרון מאדם שכבר אינו בין החיים? איך הופכים רגעי בשר ודם של חללים שאינם עוד לרגעים מצוירים לנצח? על הפרויקט חתום מגזין האינטרנט של בית אבי חי.

אחד הסרטונים הפיוטיים והמרגשים בפרויקט נוצר לזכר סמ"ר עמית יאורי, לוחם מחיל ההנדסה, שנהרג ביולי 2014, בהיתקלות בדרום רצועת עזה, במבצע צוק איתן. במהלך פעילות מבצעית באיזור חירבת חיזעה, בזמן שעמית ומפקדו שהו בתוך מבנה שנועד להריסה, יצאו מבניין סמוך שלושה מחבלים וירו לעבר חיילים ששמרו על פיר מנהרה מבחוץ. כשעמית שמע את הירי, שבו נפגעו מספר חיילים, יצא והסתער על המחבלים. בן 21 היה במותו. עינת, אמו של עמית, נפטרה פחות משנתיים לאחר נופלו. "היא לא הכילה את הכאב", אומר שחר אביו.

הסרטון על עמית, שיצרה דפנה אוודיש, נקרא "מול הים", כשם שירה של זלדה, אותו הלחין וביצע במיוחד לפרויקט המוזיקאי עמיר לב. הסרטון היפה מחבר את השקט של עמית עם השקט של המים, בצלילה. אוהביו אומרים שהביטוי "מים שקטים חודרים עמוק" הוא תיאור הולם לעמית, כי הוא התאפיין בשקט פנימי, ברוגע ובביטחון. מילדותו אהב את הים, על השקט שבו. "כל המשפחה מחוברת לים", אומר אביו, שחר. "אני גדלתי באשדוד ושירתתי בחיל הים. כמשפחה ירדנו מספר פעמים בשנה לסיני. עמית שחה, צלל, גלש ושט. בהתחלה איתי, אחר כך לבד. עמית לא היה רעשן, הוא היה שליו מאוד ואהב שקט, קצת מופנם, וחלק מהעוצמה שלו באה מזה". בחופשת הרגילה האחרונה שלו, כמה שבועות לפני שנהרג, נסע להשלים קורס צלילה באילת.

בנוסף לספורט הימי, עמית אהב ענפי ספורט רבים, בהם ג'ודו, רכיבת אופניים וריצה שבה התמקד בסופו של דבר. "לעמית היה המון ביטחון עצמי, חוש הומור, תכונות של מנהיג, והרבה מהדברים האלה נבעו מהספורט שבו הרבה לעסוק והצטיין בו", אומר שחר. "הוא אהב גם טיולים וטבע".

על המיזם "פנים. יום. זיכרון" אומר שחר: "זאת הנצחה מאוד אמנותית, והניואנסים מאוד קלעו. כמו שרואים בסרטון, כמעט בכל הצלילות שלנו יחד מצאנו חפצים בקרקעית הים - משקפות, שנורקלים, מסכות ושעון. והסרטון תיאר יפה גם את השחיה, את השקט, את הכחול, את הטבע ואת הדגים. בתחילת הסרטון יש סצנה שעמית נכנס להתקלח עם הלפטופ, וגם זה מאוד אפיין אותו".

אחד מחלומותיו של עמית היה לעבוד בתור מדריך צלילה לאחר השחרור. וזה כמובן לא היה החלום היחיד. "הוא רצה לעשות את הטיול הגדול של אחרי הצבא עם חברו הטוב, חגי. לאחר שהפך להיות מפקד, הוא הבין את היכולת שלו להשפיע, לחנך ולהנהיג אנשים, ורצה לפנות לכיוונים אלו בלימודי מדעי ההתנהגות ומדעי החברה. זה היה רצון מפתיע, שפתאום צץ בשיחותינו האחרונות, רצון שהעיד על תכונותיו".

סיפורים נוספים שיוצגו במסגרת הפרויקט יספרו את סיפוריהם של ליאור נתן, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, מירה בן ארי שנהרגה במלחמת יום העצמאות, יובל הראל שנהרג במלחמת לבנון הראשונה ומשה יצחק טובל, שנהרג במלחמת יום הכיפורים. הסרטונים זמינים ביום הזיכרון באתר האינטרנט של בית אבי חי, לצד הסרטונים משנים קודמות.

"כולנו מדחיקים את הזמניות. מתעדים את חיינו בלי הרף, אבל מה באמת אנחנו זוכרים?", מסרה יטבת פייראיזן-וייל, מנהלת המיזם, "פרויקט 'פנים. יום. זיכרון' מבטא את האמונה, שכל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים. ברוח זו, גם השנה רקמנו בבית אבי חי, עם אנימטורים ויוצרים מגוונים, סרטים קצרים המספרים על החלומות, על התשוקות, על רגעים מהחיים של אלו שנעשו חללים. באנימציה גלום כוח נדיר לברוא עולם ולהחיות רגעים אבודים, והסרטים שנוצרו בפרויקט משמרים ומנציחים את רגעי החסד האלה; מסיטים את המבט האוטומטי שלנו מדיווחי המוות, מהגבורה, מרגעי הקרב אל רגעי החיים".

"בתחילת הדרך חששנו מהתגובות לחיבור הלא-טריוויאלי בין אנימציה לשכול", היא מוסיפה. "ואולם, כבר במהלך העבודה הרגשנו את עוצמת הסרטים. בכל שנה ושנה אנו מקבלים תגובות נרגשות מאוד, הן מקרב המשפחות השכולות והן מקרב צופים בארץ ובעולם. אנחנו מקווים שהסרטים האלה, המציגים מבט אישי וחי, ייהפכו - בצד הטקסטים הקנוניים, בצד שירים כמו 'הרעות' ו'באב אל וואד' ו'הנה מוטלות גופותינו' - לחלק משפת הזיכרון הלאומית שלנו; שהסיפורים 'הקטנים' שבסרטים - על הילד טוב הלב שהקפיד לבקר את הסנדלר הבודד, על הנער שחלם לצלול בחור הכחול בסיני, על זו שהתשוקה שלה הייתה כתיבה אך בחרה לשרת כאלחוטנית ונהרגה בקרב על ביתה - ימהלו קצת את שפת הזיכרון הרשמית ויעזרו לחזור אל נקודות הראשית, יקלפו לרגע את המדים ויאזרחו את הנופלים".