ב-22 ביולי 2011 פרץ פעיל הימין הקיצוני אנדרס ברינג ברייוויק למחנה קיץ של מפלגת העבודה הנורבגית, בו היו מאות נערים ונערות, והחל לטבוח בהם. 69 קורבנות מתו במתקפה, רובם בני נוער, עשרות אחרים נפצעו וגם מי שלא ספג פגיעה פיזית, נותר כמובן עם טראומה נפשית.
כמה שנים לאחר הטבח המזוויע, התכנסו כמה מן הניצולים שלו לביים בהתבסס על מה שחוו הצגת תיאטרון, בה שחקנים נכנסים לעורם, מגלמים את דמותם ומחיים את זיכרונותיהם. המהלך הזה תועד בזמן אמת בידי הבמאי קרל יאבר, והתוצאה היא הסרט התיעודי "לשחזר את אוטיה". הקרנת הבכורה של הדוקו התקיימה לפני כשלושה חודשים במסגרת פסטיבל ברלין, ובהמשך החודש הוא יגיע לפסטיבל דוקאביב, שייפתח כאן בחמישי 16.5.
יאבר התייצב לבכורה בפסטיבל ברלין יחד עם שניים מן הניצולים, המככבים בסרט - טוריה הנסן וג'ני אנדרסן. שלושתם הגיעו לאחר מכן גם למפגש עם קבוצה מצומצמת של עיתונאים מרחבי אירופה, בה נכחתי גם אני, ולמרות הנושא הרגיש והכאוב, הסכימו לדבר בפתיחות על הטראומה ועל ההתמודדות איתה.
"בשנים הראשונות, בכל פעם שדיברו בתקשורת הנורבגית על הטבח, התמקדו ברוצח, והראו את הפנים שלו. זה כל מה שראו", אומר הבמאי לוואלה! תרבות. "רציתי להפנות את נקודת המבט ממנו לניצולים, לשמוע אותם, להבין מהם איך הם חוו את זה. מוטיבציה נוספת לעשיית הסרט היתה שעניין אותי לבחון איך העלאת הצגה יכולה לעזור להתמודדות עם טראומה. נוסף לכל זה, מדובר הרי בפיגוע לאומני, ורציתי להזכיר איזה נזק יכול הימין הקיצוני לגרום".
שני הניצולים היו בני נוער בזמן הטבח, וכיום הם כבר בתחילת שנות העשרים לחייהם. "במשך שנים הייתי סגור רגשית, אבל רציתי להרגיש יותר", מודה הנסן, שכיום לומד הפקה מוזיקלית. "כל הזמן שיחקתי אותה, ורציתי להפסיק להעמיד פנים, ולהתחיל להתמודד. העבודה על הסרט עזרה לי לעבור תהליך משמעותי".
"אותו דבר נכון גם לגבי", מוסיפה אנדרסן, שעובדת כיום על סרט דוקו משלה. "במשך שנים לא דיברתי על החוויות שלי מהטבח, וגם אם כן, עשיתי את זה כאילו שאני קוראת מדף, לא מהלב. הגיע הזמן בו הרגשתי מוכנה להיפתח, והסרט נראה לי כמו הדרך הנכונה".
טוריה, אם אפשר לשאול - בסרט אתה מספר על התחושות שלך בזמן הטבח ואומר "השלמתי עם מה שהולך לקרות, הייתי מוכן נפשית למוות". איך זה בא לידי ביטוי?
"אני פשוט זוכר שקיבלתי את זה שהולכים לירות גם בי, והתכוננתי לאיך זה הולך לקרות. בהתחלה הייתי המום, אבל אז היה לי פרץ אדרנלין, הרגשות שלי כבו והייתי מאוד ממוקד. נכנסתי למצב נפשי בו אני לא בוכה, אלא חושב צלול ומתכונן למוות. זה מקום קר ואפל".
בסרט אפשר לראות שאתה זוכר מה שהיה שם עד לפרטי הפרטים הכי קטנים.
"כן, גם כי ברגעים האלה החושים שלך מתחדדים, וגם כי לאחר מכן המוח שלך משחזר את מה שהיה מיליון פעם, אז קשה לשכוח משהו".
עד כמה אתה מרגיש שהאישיות שלך בימינו עדיין מעוצבת בידי מה שקרה?
"קשה לדעת. הייתי בן 14 בזמן הטבח והרבה דברים משתנים בחיים בין גיל 14 לשנות העשרים לחייך, כי בכל מקרה אתה מתבגר ומשתנה כבן אדם. קשה לדעת מה השתנה בגלל ההתבגרות, ומה השתנה בגלל הטבח".
באיזו מידה הטראומה עדיין משפיעה עלייך ביומיום?
"בהתחלה, פחדתי מכל רעש של 'בום'. אם הייתי שומע מכונית מתניעה בצורה רועשת, היה לי קשה, כי המוח שלי הרגיש שאני בסכנה. זה עבר לי עם הזמן, בהדרגה. בסופו של דבר, שמעתי רעשים מספיק פעמים כדי להתגבר על זה ולהתחיל להתייחס אליהם כחלק נורמלי מהחיים. אני חושב שבדרך הזו תמיד מתגברים על הטראומה, אלא כמובן אם נחשפים לטראומה חדשה".
ג'ני, איך היה לצפות בסרט על מסך גדול באירוע המוני כמו פסטיבל ברלין?
"זה היה מוזר, כי זה הרגיש לי כמו משהו מאוד אישי, אבל בסך הכל זה עבר בסדר. אני מרגישה שהעשייה עצמה היתה החלק האינטנסיבי והמפחיד, אז לראות את זה בדיעבד כבר לא היה כל כך קשה".
שרדת את הטבח יחד עם מי שהיה בן זוגך בזמנו, דיברתם על זה אחר כך?
"דיברנו מיד לאחר הפיגוע, בצורה מאוד קורקטית. כל אחד סיפר לשני לאן ברח וכיוצא בכך. מעבר לכך, לא הרגשנו צורך לדבר על זה. כל אחד מאיתנו היה שם, כל אחד מאיתנו ידע מה קרה, אז מה יש לומר".
טוריה, מה היית רוצה שאנשים ייקחו מהסרט?
"לא חשוב לי שכולם יבינו הכל. אין בי איזה צורך שכולם יבינו עד כמה מה שעברנו היה מחריד. הייתי שמח רק לתרום קצת למאבק בכל אידיאולוגיה גזענית ולא אנושית. אחרי ההתחממות הגלובלית, האידיאולוגיות הללו הן הסכנה הכי גדולה לעולם, וחשוב להילחם בהן בכל דרך. אולי אם אנשים יבינו כמה קשה ומחריד היה הטבח, אולי אז הם יבינו את גודל הסכנה".
הנסן שרד את הטבח יחד עם אחיו הגדול ויאר, שנפצע קשה ממנו ואף היה בתרדמת במשך כשבוע. סיפורם של השניים הוא אחד מקווי העלילה המרכזיים ב"22 ביולי", סרט עלילתי על הנושא שעלה בנטפליקס בסתיו האחרון. סרט עלילתי אחר וריאליסטי יותר, שלא שם דגש על הסיפורים האישיים של קורבנות הטבח, הוקרן לפני כשנה וחצי בפסטיבל ברלין. הבמאי ושני הניצולים מעידים כי לא טרחו לצפות באף אחד מהם. "אני מרגיש בשל נפשית לצפות בהם, אבל פשוט לא עשיתי את זה", אומר הנסן.
אני שואל את הנסן האם בעקבות מה שחווה, הוא נמנע מצפייה בסרטי אימה. "זה אף פעם לא היה הז'אנר האהוב עליי, אז אני לא צופה אדוק", הוא אומר. "אבל אין לי עם זה בעיה מיוחדת".
הבמאי שוודי, והסרט התמודד בתחרות של האקדמיה השוודית לקולנוע ואף קטף את פרס הבימוי, מה שאף דוקו לא עשה שם בארבעים שנה האחרונות, דבר הממחיש את הערך האמנותי של עבודתו. "היה לי מאוד חשוב שהסרט יהיה קולנועי ככל האפשר", הוא אומר על כך. "אני מאמין שאפשר להבין דרך אמנות דברים שלא מבינים בתחקיר עיתונאי, למשל".
כמו שאתה יודע, אני מגיע ממדינה שחוותה טראומות לאומיות רבות. עם זאת, אין אצלנו יותר מדי סרטים שמתעסקים בפיגועים ובקורבנות שלהם. באיזו מידה אתה חושב שקולנוע על הנושא יכול לסייע לחברה כולה?
"אני חושב שקולנוע הוא דרך נהדרת לחוות יחד דברים כקולקטיב. יתרון נוסף הוא שזו אמנות של דימויים, כך שהיא מאפשרת לדבר על דברים שאי אפשר לבטא במילים".
האם חששת בשלב מסוים כי הפרויקט הזה יהיה מעמסה נפשית גדולה מדי על הניצולים?
"היה לנו דיאלוג מתמשך כדי למצוא את האיזון הנכון ולא להקשות עליהם יותר מדי. היינו מצלמים במשך יומיים ואז לוקחים הפסקה במשך יום אחד, ויוצאים לפעילויות טיפוסיות לחיים בנורבגיה - למשל טיפוס הרים או טיול ביער, ורק אז חזרנו לעבודה. אני חושב שעם הזמן, כולם התרגלו לסיטואציה ויכולנו ללכת למקומות עמוקים יותר ויותר".
מה למדת על תרפיה וטראומה מן העבודה על הסרט?
"היו לי הרבה שיחות עם אנשים מהתחום, שמאוד צמח בנורבגיה בגלל הטבח. גיליתי משהו מעניין בהקשר הזה: פעם היה נהוג לדבר על בני אדם כיצורים חלשים מבחינה פסיכולוגית, אבל עכשיו נהוג להסתכל עליהם כחזקים מאוד. אנחנו גם שונים מאוד, וכל אחד מתמודד עם טראומה בדרכו. יש כאלה שחייבים לדבר עליה בלי הפסקה, ויש כאלה שמעדיפים לשתוק וללכת לדוג".
"לשחזר את אוטיה" יוקרן בפסטיבל דוקאביב בשישי 24.5 ב-16:15 ובחמישי 30.5 ב-14:15. לפרטים ולהזמנת כרטיסים, ולשאר סרטי הפסטיבל - ראו האתר הרשמי.
