פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "22 ביולי" ו"חיים פרטיים" - שני סרטים חדשים בנטפליקס, רק אחד מהם כדאי לראות

      אחד הפיגועים המחרידים בעשור האחרון הפך לסרט בעייתי במיוחד ב"22 ביולי", שעלה עכשיו בנטפליקס. לעומת זאת, "חיים פרטיים" מוכיח את החיוניות של שירות הסטרימינג

      "22 ביולי" ו"חיים פרטיים" - שני סרטים חדשים בנטפליקס, רק אחד מהם כדאי לראות

      ב-22 ביולי 2011, לאחר שפוצץ מכונית תופת בקריית הממשלה באוסלו, חדר אנדרס ברינג ברייוויק לאי אוטיה, בו התקיים מחנה קיץ של מפלגת השלטון, תנועת העבודה, והחל לצוד את הנוכחים. הוא טבח בסופו של דבר ב-69 איש, כמעט כולם בני נוער, במה שהיה האירוע הרצחני ביותר בתולדות המדינה הסקנדינבית מאז מלחמת העולם השנייה, ובכלל אחד הפיגועים המחרידים של העשור האחרון.

      במשך יותר מחצי עשור, התלבט הקולנוע כיצד הוא יכול לייצג את הזוועה הבלתי ניתנת לתיאור הזו, והשנה הגיעה התשובה בשני סרטים. הראשון, "U - 22 July", הוקרן בפברואר האחרון בפסטיבל ברלין, ובחר בגישה מאתגרת מבחינה אמנותית: סרט מופשט שמצולם בשוט אחד, בלי עריכה, ומציג אך ורק את הקורבנות במנוסתם, בלי להראות את הרוצח ולו לרגע, בלי לתאר את הרקע לפיגוע ובלי לומר מילה על כל מה שקרה לאחר מכן, אך עם תיאור מפורט ומדוקדק של הרציחות. התוצאה היא אחד הייצוגים הקולנועיים הכי ריאליסטיים אי פעם של פעולת טרור, ולכן הצפייה בה היא חוויה מלאת עוצמה, אך גם קשה מנשוא, כמעט בלתי אפשרית. אולי בגלל זה, לא הופצה כאן מסחרית וגם לא הוקרנה בשום מסגרת.

      הסרט השני מתהדר בשם כמעט זהה, "22 ביולי", כך שקל להתבלבל בין השניים. הקרנת הבכורה שלו היתה גם כן במסגרת תחרות רשמית של פסטיבל - במקרה זה, לפני כחודשיים בוונציה. בסוף השבוע האחרון הוא עלה ישירות בנטפליקס ברחבי העולם, וזמין לצפייה גם בישראל.

      22 ביולי (יח"צ , נטפליקס)
      מוונציגה לנטפליקס. מתוך "22 ביולי" (צילום: יח"צ)

      בניגוד לקודמו, שהיה הפקה נורבגית של במאי מקומי, אריק פופ, כאן מדובר בפרויקט בינלאומי שעומד מאחוריו פול גרינגראס הבריטי, קולנוען הוליוודי משופשף שבעברו פרקים בסדרת ג'ייסון בורן, וגם "טיסה 93", "קפטן פיליפס" ועוד סרטים שכיכבו בעונת האוסקרים.

      לכן, לא מפתיע לגלות כי הגרסה הזו שגרתית בהרבה ועשויה לפי הספר, עם כל השלבים ההכרחיים: קצת רקע לפני הפיגוע, תיאור מקוצר של הזוועות ואז התמקדות בהשלכות שלהן.

      בניגוד לסרט הקודם, שבכוונה תלש את האירועים מקונטקסט, לא הציג ולו לרגע את פניו של הרוצח וגם לא השמיע את קולו, "22 ביולי" של גרינגראס דווקא מעמיד במרכז אותו ואת האידיאולוגיה הניאו-נאצית שהניעה אותו: הוא יצא למלחמת חורמה במפלגת השלטון הנורבגית בגלל מדיניותה שמעודדת הגירה ורב-תרבותיות. מצד אחד, אפשר לומר כי חשוב שהדרמה הזו מסבירה מה הוביל אותו לביצוע הטבח, כדי להמחיש עד כמה הפשיזם האירופאי מסוכן ולהזכיר כי לא רק הטרור האסלאמי מאיים על היבשת. מצד אחר, קשה שלא לתהות: האם אין סכנה גם בעצם כך שתוצר הפונה לקהל רחב מעניק פתחון פה כה גדול לדמות כזו? האם היא לא עושה שירות לו ושכמותו, וחלק מן הצופים עוד עלולים לשאוב השראה מדבריו? האם אין פגם בכך שהרוצח מוצג כאן כדמות אנושית, מורכבת, ערמומית ואף כריזמטית?

      22 ביולי (יח"צ , אבנר)
      נותן פתחון פה לרוצח. מתוך "22 ביולי" (צילום: יח"צ)

      בעיה נוספת: כנהוג בקולנוע הוליוודי, הסרט לוקח את הטרגדיה הגדולה ומבודד אותה; במקרה זה, לכדי שני סיפורים ושתי נקודות מבט - של הרוצח ושל אחד הקורבנות, נער שניצל בנס, מתאושש באופן פלאי ואוזר תעצומות נפש כדי להעיד במשפט. לא פעם, "22 ביולי" מזגזג בין צמד קווי העלילה בעריכה צולבת סכמטית ובנאלית, והמניפולציה הרגשית הזו בוטה ומאולצת. נוסף לכך, כמובן שמתגלה כי לניצול יש משפחה מושלמת וכי הוא מפתח מערכת יחסים עם ניצולה אחרת, שהיא פליטה כורדית טובת לב, וממד זה הופך את התוצאה למלוקקת וקיטשית עוד יותר.

      הפגם המהותי בסרט הוא גם הביזארי מכולם. הדמויות הן נורבגיות מן הסתם, וכך גם השחקנים, אבל הם מדברים אנגלית דווקא - ובמבטאים שונים ומשונים, מה שמעמיד את "22 ביולי" באור קצת מגוחך. חוץ מזה, עם כל הכבוד, עולם המשחק הנורבגי אינו ברודווי ואינו הווסט-אנד. מילא אם היתה זו דרמה קאמרית, אבל יש כאן עשרות דמויות, וכנראה שהמאגר במדינה הסקנדינבית אינו מספק, כך שרבים ממי שמגלמים אותן עושים עבודה לא מרשימה ולא משכנעת. אולי זה כי אינם מדברים בשפת אמם, אולי זה כי אינם מספיק מוכשרים מלכתחילה ואולי זה כי גרינגראס לא היטיב למצות את כישרונם - אבל כך או כך, אף דמות כאן אינה משאירה רושם מיוחד.

      ובכל זאת: כיוון שפספסתי את הסרט בוונציה, צפיתי בו על המסך הביתי, ואף שהוא נמשך יותר משעתיים, לא מצמצתי לשנייה. כלומר, "22 ביולי" אינו מוצלח, אבל הסיפור שהוא מתאר מספיק חזק כדי שאפשר יהיה לצפות בו בעניין, אך בלי להתרגש או לחוש שעברת חוויה משמעותית. אם יש לכם את היכולת הנפשית לצלוח יצירה מטלטלת באמת על הטבח המחריד, חפשו ברשת את "U - 22 July".

      22 ביולי (יח"צ , נטפליקס)
      לא משעמם, לא טוב. מתוך "22 ביולי" (צילום: יח"צ)

      בצד "22 ביולי", התחדשו נטפליקס גם בשני סרטי אינדי טריים, שערכו את הקרנת הבכורה שלהם בפסטיבל סאנדנס בחודש ינואר האחרון.

      הראשון הוא "הגננת", העיבוד לסרטו של נדב לפיד בכיכובה של מגי ג'ילנהול, שבארצות הברית עלה ישירות לשירות הסטרימינג, אך כאן הופץ באולמות, כפי שיקרה גם בכמה מדינות אחרות. השני הוא "חיים פרטיים", שעד כמה שידוע לי, מדלג בכל העולם על בתי הקולנוע ומוקרן אך ורק בנטפליקס, וכך גם כאן. זה לא מנע ממנו לקבל סיקור נרחב יחסית בתקשורת הקולנוע האמריקאית, שהמטירה עליו ביקורות מהללות.

      מדובר בסרטה הראשון מזה 11 שנה של תמרה ג'נקינס, שלא ביימה מאז ש"לסגור מעגל" שלה זכה לשלל מועמדויות, פרסים ושבחים בשלהי העשור הקודם, וכנראה כי לולא מרחב התמרון העצום של נטפליקס, לא היה מתאפשר לה להמשיך וליצור דרמות אינדי קטנות, חכמות ורגישות.

      פול ג'יאמטי וקתרין האן מככבים בסרט כרייצ'ל ורייצ'רד, שני אינטלקטואלים ניו יורקים, בשנות הארבעים לחייהם, המשתוקקים להביא ילד לעולם - אך כל הניסיונות שלהם אינם עולים יפה.

      חיים פרטיים (יח"צ , נטפליקס)
      פעם סרטים כאלה היו מככבים בקולנוע. מתוך "חיים פרטיים" (צילום: יח"צ)

      לאחר שמוצו האפשרויות האחרות, הם פונים לסיידי, האחיינית החורגת של ריצ'רד, שמעריצה אותם וגם זקוקה לכסף, כדי שתתרום ביצית. קרובת המשפחה, שמתגלה כמעין שילוב של פרנסס הא ושל דרלין בצעירותה ב"רוזאן", מסכימה לכך בהתלהבות, אך כמובן שמכאן והלאה מצפות עוד הרבה תסבוכות רפואיות, משפחתיות ורגשיות.

      על פניו אפשר לחשוב כי זה סרט היפסטרי ופריבילגי על שלושה לבנים עם צרות של עולם ראשון, אך ג'נקינס מיטיב להציב את הסיפור בהקשר חברתי ובעיקר כלכלי, מהסוג שנדיר לפגוש בקולנוע אמריקאי. דרך סיפורן של הדמויות השונות היא מראה כיצד נשים נאלצות להקריב משפחה למען קריירה או להפך, ואיך צעירות נאלצות לסרסר בגופן כדי לממן את לימודיהן הגבוהים, שכה יקרים בארצות הברית. יש כאן גם הרבה ביקורת על הממסד הרפואי הגברי, המוצג כמי שמתייחס לאשה כלא יותר מאשר תרנגולת המטילה ביצים.

      חיים פרטיים (יח"צ , נטפליקס)
      לא אוהבים סצינות אווירה? אז יש לכם בעיה. מתוך "חיים פרטיים" (צילום: יח"צ)

      במישור אחר, ג'נקינס בונה היטב את הדינמיקה הקומית והדרמטית בין שלושת הגיבורים, המוצאים עצמן בסיטואציות שאם לא היו כה הרות גורל וכאובות מבחינתן, אפשר היה לומר כי הן מצחיקות באופן אבסורדי. בזכות כתיבה שנונה ועבודת בימוי מלאת שאר רוח, היא יוצרת כאן לא מעט סצינות מבריקות. ג'יאמטי והאן הוותיקים מעולים כצפוי, ובתפקיד האחיינית הצעירה זוהרת התגלית קיילי קרטר, שזהו תפקידה המשמעותי הראשון, והתקשורת האמריקאית גומרת עליה את ההלל. ציון לשבח מגיע גם לשני הכלבים היפהפיים המגלמים את חיות המחמד של זוג הגיבורים.

      בצד זאת, חובה לציין כי הסרט צפוי למדי, אפילו שמרני. הוא גם לא מהודק במיוחד, ו-120 דקותיו כוללות סצינות אווירה למכביר. אך גם כך, זהו בדיוק מסוג התוצרים שהקולנוע האמריקאי היה מתהדר בהם בתורי הזהב שלו - דרמה איכותית, לא מסחרית, רגישה אנושית, רלוונטית ומלאת מחויבות חברתית, ומבוצעת לעילא בידי בעלות מלאכה מעולות. אילולא נטפליקס, שהפיקו את "חיים פרטיים" ונתנו לו במה, ספק אם יצירה שכזו היתה מוצאת את מקומה בשוק הנוכחי.

      נטפליקס (יח"צ , חיים פרטיים)
      כלבים יפהפיים. מתוך "חיים פרטיים" (צילום: יח"צ)
      חיים פרטיים (יח"צ , נטפליקס)
      כשפרנסס הא פגשה את דרלין. מתוך "חיים פרטיים" (צילום: יח"צ)