לברק רביד נמאס אתמול. באמצע הגל הפתוח שניהלה איילה חסון ברשת 13 פתח הכתב המדיני שנשלח לקרייה במונולוג על המצב. "זה שוב חלק מאותו ריטואל שאנחנו נמצאים בו כבר באמת כבר עשר שנים. אלמוג (בוקר, נ"מ) אמר בצחוק לפני כמה דקות שתושבי הדרום כבר רגילים", אמר רביד, קולו מלא תסכול, אולי גם ייאוש, כאילו הוא אינו מאמין שמשהו עשוי להשתנות במעגל האלימות המתחדש.
אי אפשר היה להתעלם מהתחושה שהוא לא היה העיתונאי המריר היחיד. התסכול באולפנים ועייפות המגישים ניכרה בכל שיחה כמעט. למעשה, למרות ההסלמה הקשה - מאות רקטות נורו אתמול לעבר הנגב המערבי, היו כמה פגיעות ישירות, ונכון לאותו שלב ביום השידורים היו שתי פצועות בישראל - וההכרח לנהל גל פתוח, לא הייתה כלל תחושה של אירוע חריג שמתנהל. תחת זאת נדמה היה שמדובר בדיון נוסף בעקבות אירוע שגרתי, תקופתי, החוזר על עצמו שוב ושוב. גם ירי של 200 רקטות הוא כנראה שגרה, ואם כך, מזמן לא הומחש עד כדי כך הביטוי "שגרה זה רע".
האווירה באולפנים רוב הזמן הייתה מנומנמת, או לכל היותר רגילה. הוויכוחים הפוליטיים, הסיסמאות, העקיצות מתחת לשולחן ומעליו - כל אלה לא הסלימו רוב הזמן מעבר לשבת רגילה של "פגוש את העיתונות". כשהכל כל כך חוזר על עצמו, עם עוד ועוד דיווחי אזעקות שקופצים על המסך בעוד נציג מפלגת השלטון מצהיר בפאנל כי "אין פתרון" למצב, מה הפלא שאפילו הקביעה הפרובוקטיבית של גדעון לוי אצל רינה מצליח על "מרד גטו עזה" לא הצליחה לזעזע באמת אפילו את היושבים באולפן.
אלא שהאנשים החשובים הם לא היושבים באולפן, אלא הצופים בבית, או ליתר דיוק: במקלט, ויש צד נוסף לחוסר תחושת הדחיפות באולפנים. כשתושבי הדרום צופים במשדרים בעיצומו של סבב האלימות הבלתי נגמר, עם עוד אזעקה ועוד אזעקה ועוד אזעקה, מקווים לקושש מידע רלוונטי על מה לכל הרוחות מתרחש - הם צריכים לקבל את התחושה שלא מדובר בעוד יום או עוד דיון אקטואלי על מדיניות תיאורטית, אלא שכוננות המלחמה שלהם, החרדות והחששות מקבלים ייצוג טלוויזיוני. האמפתיה לבדה אינה מספיקה כאן. מה המסר שיוצא ממשדרים שלא שיקפו את הדרמה האמיתית שחוו תושבי עוטף עזה? זאת גם שאלה שבמערכות החדשות צריכים לחשוב עליה.