החיים בישראל מספקים לפעמים רגעי מעבר בלתי אפשריים בין מצבי רוח. המושמץ מבין המעברים הללו יתרחש השבוע, בתפר שבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה לבין יום העצמאות ה-71 של מדינת ישראל. כמה ימים לפני שזה יקרה, סבב ההסלמה הנוכחי מספק לנו, בחסות כלי דיווחים בלתי פוסקים בכלי התקשורת, גרסה עדכנית שמתרגלת אותנו למעבר החד: בין הדיווחים על ההרוגים, הפצועים והאזעקות הבלתי פוסקות בדרום המופגז - לבין ההכנות לאירוויזיון במתחם האקספו בגני התערוכה.
בעוד עמיתיהם נפרסו בעמדות שונות לפי תחומי הסיקור שלהם, כתבי התרבות של כלי התקשורת השונים התבקשו לאורך היום לתת מענה לשאלות אחרות בתכלית: האם החרדה הכלל-ישראלית חלחלה גם למשלחות האירופיות? האם אורחינו חוששים להופיע ושוקלים לבטל את השתתפותם? ולסיכום: האם יש סכנה כלשהי לקיום האירוויזיון בישראל בשבוע הבא? הכותרות היו כמעט סוריאליסטיות: "מתקפה על הדרום: המצב הבטחוני לא גרם לשינוי בהכנות לתחרות".
יש בזה משהו מוזר, אפילו מעט מצחיק: כשחיי אדם מונחים על הכף, למי כבר אכפת מגורלה של תחרות לא עד כדי כך חשובה. אלא שזה דווקא די פשוט, וזה יותר קשור בנו מאשר באירופאים: זה לא מקרה שהכתבים ציינו כי בעוד המתחרים הזרים מעט שאננים, הישראלים הם דווקא אלה שנראו לחוצים, כמי שנקלעו לסיטואציה לא נוחה.
האירוויזיון הוא יום החג של הליברליות והאסקפיזם. ישראל לא מציגה בה רק "את פניה היפות", אלא מתאפרת ומתחפשת למדינה שלא שקועה בסבבי אלימות מתחדשים. אלא שכמו שאמרו כבר חכמים: פה זה לא אירופה, והדיווחים מאשדוד איימו לנפץ את החלום של תל אביב. כשהכתבים נשלחו לגני התערוכה, הם נדרשו לדווח מחזית של פנטזיה שנלחמת על חייה.
אני אחדד: מעבר לעניין החדשותי, העיסוק הנלהב בהשפעת המצב על האירוויזיון אינו נובע מניתוק אליטיסטי. נהפוך הוא: בין הדיונים חסרי התוחלת באולפנים והדיווחים השוטפים מכל עמדה שרק ישנה, הדיווחים מהבועה של האירוויזיון הם כמעט מרד של נורמליות בסדר היום הבטחוניסטי, והתעקשות לראות מעבר לריטואל האלים הקבוע. לכן היה בדיווחים הללו משהו נוגע ללב, מעין חשש שהאפשרות הנדירה לנורמליות תתנפץ, ושהכרכרה הישראלית תהפוך לדלעת עוד לפני שיצאה לנשף המלכותי. הדיווחים הקשים באמת אתמול הגיעו מעוטף עזה, אבל גם בגני התערוכה הורגש קמצוץ של טרגדיה ישראלית.
