זאת תקופה נהדרת להיות חובב סטנדאפ בישראל, וזאת תקופה נהדרת לקומיקאים בינלאומיים להגיע לישראל. קבוצת סברס, שהביאו לכאן כבר שמות גדולים כמו כריס רוק, אדי איזרד, ג'ים ג'פריס, ג'ימי קאר, טום גרין ולואי סי קיי (בתקופה שעוד מותר היה לצחוק ממנו) - פינקו אתמול את הקהל הישראלי עם ביל בר, אחד הקומיקאים הפעילים המצליחים ביותר בארה"ב, שהוכיח שלהומור מושחז והגשה מושלמת אין גבולות, וגם אין אלוהים.
ההופעה של בר אמש בדרייב אין בתל אביב לא הייתה רק אחת מהופעות הסטנד אפ הטובות בתולדות ארץ הקודש, היא גם הייתה כנראה אחת הטובות בסיבוב ההופעות האחרון של בר, שלא הסתיר כמה שהוא נהנה מהכימיה שהצליח לבנות בתוך שעה וחצי עם הקהל הישראלי. הוא הבטיח בשלוש הזדמנויות שונות במופע שהוא יחזור לעוד הופעה בישראל, ולא במקרה. הקהל הישראלי הרבה פחות קפוץ תחת מזה שהוא התרגל אליו בשנים האחרונות.
ההצלחה של בר, שנבנתה באיטיות והגיעה לשיאה בעשור האחרון אחרי שחצה את גיל 40, טמונה בעובדה שההומור שלו נגיש וישיר, והוא עצמו מתנהל כמו האדם הממוצע. הפרסונה הזאת קצת מטעה. עם ספיישלים מניבים בנטפליקס, סדרת אנימציה פופולרית שנכנסת לעונה הרביעית שלה, והופעות זכורות בתוכניות איקוניות כמו "המופע של שאפל" ו"שובר שורות" - בר הוא סופרסטאר לכל דבר. ועדיין, הדמות הבימתית שלו מרגישה כל כך קלילה וכיפית, כמו מישהו שאפשר ללכת איתו לבר אחרי ההופעה ולהרביץ איתו כמה בירות (למרות שהוא בכלל מתנזר משתייה).
אין לו את השחצנות והיהירות שיש להרבה קומיקאים, ומצד שני הוא גם לא מוזר מדי או נישתי מדי. סתם בחור פשוט, שלא מתעניין יותר מדי בפוליטיקה אבל יודע שכולם דופקים אותו, שהסיפורים המעט אישיים מדי שלו יכולים לגרום לפרצי צחוק לצד קרינג' מהסוג המענג, ותקופת הפרידה שלו מהשיער הג'ינג'י לקחה קצת יותר מדי זמן - אתם יודעים, בדיוק מה שלואי סי קיי היה עד שהוחלט להוציא אותו אל מחוץ למחנה. בהיעדר האחרון, ביל בר משתלט על ז'אנר "האיש הממוצע" מספר 1 בביזנס.
אבל לפני הכל, מדובר בפרפורמר פשוט אדיר. אמן שהוא בית ספר מהלך לאיך צריך לעשות סטנדאפ. ההופעה של בר ורסטילית לחלוטין. אם המפיק שלו לא מסמן לו שהוא צריך לסיים את המופע הוא יכול היה להמשיך לדבר ולהצחיק את הקהל עוד שעה וחצי. בר מגיע עם סט של בדיחות מוכנות מהבית, אבל הוא זורם עם החומר הקיים שלו דרך האנרגיה שהוא מקבל מהקהל - ויוצא לפעמים לטיולים מאולתרים בתוך זרם התודעה שלו. כך למשל כשהוא מדליק את הקהל נגד "אלה עם הכובעים והפאות המסולסלות שלא משלמים מסים" או כשהוא מספר על הרוכל בחוף שמכר לו דגל ישראל במחיר מופקע.
להבדיל מכריס רוק שעשה בישראל בדיוק את אותה הופעה שהוא עשה בכל מקום אחר, לטוב או לרע, ניכר שבר פשוט מכניס את הרגליים שלו למים כדי לבדוק את הטמפרטורה שלהם - וברגע שהוא הבין שהמים הישראלים חמימים ונעימים, הוא פשוט שחה באמת בחופשיות ובחדווה קומית אמיתית - וזה בסופו של דבר ההבדל בין מופע טוב למופע מצוין.
ייתכן ששנים של הומור עצמי יהודי הפך את הקהל בישראל לקצת זורם יותר על הומור שחור, וייתכן פשוט שהישראלים יודעים להבדיל בין בדיחה לבין המציאות - אבל הרבה מהבדיחות שקיבלו הכי הרבה מחיאות כפיים במופע אמש, הן אותן בדיחות שיגרמו לו להיתפס במולדתו כקשיש שונא נשים וחסר מודעות סביבתית וחברתית. ההפך הוא הנכון כמובן. היכולת של בר להפנות את הזרקור אל הנושאים הכי "כבדים" כמו פערים חברתיים, הטרדות מיניות, מלחמות ומייקל ג'קסון הן מה שהופכות אותו לכל כך נגיש. הוא אומר את כל מה שכולנו מתביישים לחשוב עליו אפילו, והוא הופך את זה למצחיק.
למרות שאי אפשר לסווג את המופע שלו כ"שוק קומדי", אין ספק שיש לא מעט פרובוקציות מתוכננות בהופעה של בר. כשהוא פונה לקהל ושואל: "אתם יודעים מה הכי מצחיק בתקיפה מינית?", אין ספק שהוא מנסה לעורר אי נוחות בקהל. זו בדיחה שמתחילה בעמדת נחיתות. הפאנץ' חייב להצדיק את האמירה השערורייתית. והוא מצדיק, כל פעם מחדש. בין אם מדובר באומץ, אמונה בטוהר הקומדיה או התעקשות להיאחז בסוג הומור שנוטה להיעלם מהעולם - ביל בר מציע לקהל שלו שעה וחצי של הגשמת חלום. איש פשוט, בדיוק כמונו, שעושה את מה שהוא אוהב, ועושה את זה הכי טוב בעולם.
קטנה
זו הייתה ההופעה האחרונה של בר בסיבוב ההופעות, וקשה היה להבחין מי נהנה יותר - הקהל או האמן על הבמה, שספג את האנרגיה החיובית כאילו לא שמע קול צחוק מזה שנים. ההופעה שלו במרץ האחרון ברויאל אלברט הול בלונדון צולמה לספיישל בנטפליקס שצפוי לעלות במהלך הקיץ. אין ספק שהמבנה הויקטוריאני המרשים מול הייד פארק מרשים יותר מאשר מגרש הכדורסל של הפועל תל אביב מול נתיבי איילון - אבל בכל הקשור לאנרגיה, כדאי לסטנדאפיסטים להתחיל לחשוב על לצלם את הספיישלים שלהם בישראל.