כבכל שבוע ובכל עונה, גם השבוע עלו מופעים חדשים בתיאטרון הגינויים. זה מופע צפוי מאין כמותו, אחד מבין ריטואלים חוזרים רבים במדינת היהודים. הסלמה בדרום, נאומים דיפלומטיים, ביקורים ביד ושם, הדלקת משואות ושוב תיאטרון הגינויים - וחוזר חלילה. טקסים, כידוע, אוהב עם ישראל במיוחד. יש תקופות בשנה, כמו זו הנוכחית למשל, שבלי שלושה טקסים שונים בשבוע לא יצא אדם ידי חובתו.
יש לבדיחה הגרועה הזאת כללים ברורים, חוזרים על עצמם, מתישים את הנפש ומשחירים את האווירה. שלב ראשון: מישהו (רצוי אדם הבלתי רלוונטי לחיינו זה זמן רב ככל האפשר) אמר משהו בטעם רע על משהו אחר (רצוי בפלטפורמה חסרת משמעות, כמו פייסבוק או טוויטר). שלב שני: נשמות טובות הופכות את הבליל המילולי, שבכל נסיבות אחרות לא היה זוכה אף לעיקום אף מנומס, למלחמת מגזרים ודיון פוליטי - כי הכל הרי פוליטי, כמו שלימדה אותנו המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה. שלב שלישי: בואו נריב. בואו נשחט אחד את השני עוד לפני שידעך הד הנאומים הקוראים לאחדות עם ישראל ברחבת הטקסים בהר הרצל. נשחט על מזבח האמירה הלא חשובה, על מזבח המריבה. כי בלעדיה - מי אנחנו?
הסערה התורנית הייתה יכולה להיות מצחיקה, אם לא הייתה כל כך עצובה. הנושא הפעם: השביס של לינור אברג'יל, המנחה בטקס הדלקת המשואות - אפילו לא ההנחיה עצמה. שופט לשעבר כתב עליה דבריה דוחים בפייסבוק, וזה, כך מתברר, נושא לריב עליו, ואפילו חדשות. הדברים של שופט השלום (בדימוס!) עודד אל-יגון, סקסיסטיים וטיפשיים ומיותרים וגסי-רוח ככל שיהיו, זכו לנפח מוגזם, כאילו הם מייצגים דבר מלבד את אל-יגון עצמו. אלא שהרשת היום היא זאת שקובעת את סדר היום, ולא מערכות האקטואליה, ומחאות של סלבריטאים באינסטגרם כמוהן כהצהרות פוליטיות דרמטיות (זו עוד מערכה נסתרת בתיאטרון הגינויים, שבה אנחנו מקבלים את הוראות הבימוי: כתבו מדם לבכם, צלמו עצמכם, ושתפו בכל הכוח).
על כן דברי ההבל מהפייסבוק זכו במהדורות שישי לכיסוי על ידי מיטב הפרשנים. בכאן 11 שלחו את הפרשנית המשפטית תמר אלמוג, לא פחות, להביא את תגובתו של אל-יגון לגינוי של הנהלת בתי המשפט, ובערוץ 13 דנה "שישי עם איילה חסון" בנושא בהרחבה (מי שירצה לצפות במהדורה באתר של רשת 13 יגלה את הכותרת "שישי - המהדורה המלאה - סערת כיסוי הראש", כי כנראה לדעת מישהו שם זה היה הסיפור המרכזי של המהדורה). מצב מעט מצחיק נוצר שם: תשע דקות ארוכות מוקדשות לנושא, כאשר כל הפרשנים שישבו באולפן, ללא יוצא מן הכלל, התעקשו - ובצדק! - שמדובר באירוע שיצא מפרופורציות, שיש מי שתופס עליו טרמפ ושאין מה להפטיר עליו יותר מאשר מילות סלידה ספורות (ואילה חסון אף טרחה לציין, משום מה, ש"הגברת לינור אברג'יל בהריון"). הגלגל התהפך: פעם החדשות תיווכו לנו את מה שחשוב, אך היום כנראה זה ההפך, והמהדורות מבהירות לנו מה אינו חשוב.
בשבת, השבח לאל, כל זה כבר נגמר כמעט, להוציא כמה סרטוני תגובה וספיחים הכרחיים נוספים. באה מנוחה ליגע ומרגוע לטפל: תם החג ופנינו כבר נשואות קדימה, ואין עוד צורך למחזר חדשות. נשוב אל המשא ומתן הקואליציוני, אל הגרעין האיראני, אל תאונות הדרכים הקטלניות וההפגנות על הגדר. אל דאגה, עם ישראל חי וקיים, וימצא קשקוש חדש לריב עליו מחר.