פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אלמודובר הימם את פסטיבל קאן, טרנטינו ודניאלה כבר פה

      פדרו אלמודובר גרם למבקרים לבכות ולהתעלף, אלטון ג'ון גרם להם לשיר ולרקוד, קן לואץ' הציג סרט שחובה לראות גם בארץ והקולנוע הצרפתי הטיל פצצת אטום, אז לא פלא שטרנטינו ודניאלה פיק הקדימו לבוא לבקר. סיכום השליש הראשון של פסטיבל קאן

      אלמודובר הימם את פסטיבל קאן, טרנטינו ודניאלה כבר פה
      קולנוע לב

      קוונטין טרנטינו הוא לא רק אחד מיוצרי הקולנוע המושפעים והמוערכים בימינו, אלא גם בן זוגה של דניאלה פיק ולכן גם החתן של צביקה פיק, מי שכתב את "דיווה", זוכה האירוויזיון ב-1998. ביום שבת האחרון, בשעה שבה תל אביב התכוננה לאירוח גמר תחרות הזמר האירופאית, הבמאי וזוגתו הישראלית העדיפו לבלות במקום אחר - פסטיבל קאן, שיצא לדרך באמצע השבוע שעבר ויימשך עד שבת הקרובה.

      סרטו החדש של טרנטינו, "היו זמנים בהוליווד", יוקרן כאן רק ביום שלישי, אבל הוא הקדים לבוא ונכח בפרמיירה של סרט אחר -"The Wild Goose Lake" של דיאו ינאן הסיני, מי שזכה בפסטיבל ברלין לפני חמש שנים עם "פחם שחור, קרח דק", וכעת עושה צעד נוסף בקריירה שלו, עם השתתפות ראשונה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן.

      הקשר לאירוויזיון לא הסתכם בנוכחות של דניאלה פיק ובמועד ההקרנה, אלא גם בכך שברגע השיא של המותחן האפל הזה, הדמויות רוקדות לצלילי "ג'ינג'יס חאן", הקלאסיקה הגרמנית שהשתתפה בתחרות בשלהי שנות השבעים והפכה לפולחן. חוץ מזה, יש בו עוד כמה סצינות בלתי נשכחות, למשל זו בה הגיבור מחסל את אויבו באמצעות מטרייה. הבעיה היא שבצד הבימוי היצירתי, הווירטואוזי והמיומן, מתכבד הסרט בתסריט מבלבל, כמעט לא קוהרנטי, ובקצב מייגע. טרנטינו אולי נהנה, אבל הביקורת הבינלאומית הגיבה באדישות רבה, ואפשר להבין למה.

      עם זאת, התחרות השנה כבר הספיקה להציג כמה תוצרים מדוברים, אם כי לעתים מוערכים יתר על המידה. האהוב ביותר הוא "כאב ותהילה" של פדרו אלמודובר, המציג כאן את מה שהוא אולי יצירתו האישית והחושפנית ביותר. שותפו הקבוע, אנטוניו בנדרס מגלם את האלטר-אגו שלו: במאי האוסף את רסיסי חייו ומרכיב אותם מחדש לכדי אוטוביוגרפיה קולנועית. התקשורת, בעיקר זו הצרפתית, משתפכת על הדרמה האוטוביוגרפית הזו בצורה שמזמן כבר לא ראינו בקאן, ואפשר להבין למה: הקולנוען הספרדי עוסק כאן בקשר שבין החיים לאמנות, ובשאלות כמו "איך סרט נולד?" ו"איזה משמעות יכולה להיות לסרטים בחיים שלנו?".

      כלומר, זה סרט על קולנוע - ומבקרי קולנוע, מן הסתם, אוהבים סרטים כאלה. אך במבט אובייקטיבי, "כאב ותהילה" אמנם צבעוני, עמוק ומלא תשוקה, אך גם פטפטני ומרוכז בעצמו ולכן מעט מתיש. בעוד כחודשיים, הדרמה המוערכת הזו תעלה בישראל, ואז אפשר יהיה לצפות בה שוב ולנתחה לעומק. בינתיים, היא מובילה כאן את טבלת המועמדים לזכייה בדקל הזהב, הפרס היוקרתי בפסטיבל, שאלמודובר מעולם לא זכה בו במהלך הקריירה הארוכה שלו. נראה כי השנה הוא קרוב מתמיד לתקן זאת ולעשות היסטוריה.

      פדרו אלמודובר בפסטיבל קאן 2019 (GettyImages)
      פדרו אלמודובר בקאן עם פנלופה קרוז, המופיעה בסרטו "כאב ותהילה" (צילום: אימג'בנק)

      לעומת זאת, ל-"Sorry We Missed You" של קן לואץ' אין תאריך הפצה בישראל ואלא אם הבמאי יודיע במפתיע כי התאהב בציונות בעקבות האירוויזיון והחליט להפנות עורף ל-BDS, קשה להאמין כי נראה אותו כאן. חבל שכך, שכן מדובר בסרט נפלא ועתיר מחויבות חברתית, מהסוג שרק הבמאי העקשן מסוגל לעשות. מי עוד היה יכול לקחת נושא כל כך לא סקסי כמו עולמם של אנשי השליחויות, ולהפוך אותו ליצירה מרתקת שאינה משעממת לרגע? מי עוד היה מצליח לעשות זאת במידה שווה של הומור וזעם? מי עוד היה מיטיב לתאר כך כיצד עולם העבודה בימינו אינו אלא עבדות מודרנית? ומי עוד מפליא כל כך ללהק שחקנים לא מוכרים, ולעבוד איתם בצורה המוציאה מהם את המיטב?

      לפני שלוש שנים, כשלואץ' הקרין כאן בתחילת הפסטיבל את "אני, דניאל בלייק", כתבתי כך -"מצידי, אפשר להעניק לו את דקל הזהב כבר עכשיו". אכתוב דבר דומה כבר כעת, אם כי נדיר עד בלתי אפשרי לזכות בפרס היוקרתי שוב ושוב בפרק זמן כה קצר, אז קשה להאמין כי חבר השופטים יאפשר לבמאי הבריטי לעשות זאת.

      בניגוד לאלמודובר ולואץ' המוכרים, הבמאי הצרפתי לאדג' לי היה שם אלמוני עד השבוע, אבל כל זה השתנה לאחר שהקרין בתחרות הרשמית את סרטו הארוך הראשון, "עלובי החיים", שהתגלה כמעין גלגול עכשווי של "עיר האלוהים", "עשה את הדבר הנכון" ו"השנאה". הקולנוען, שגדל בפרברי פריז כבן להורים שמוצאם אפריקאי, מתאר כאן את שגרתם יומם של שלושה שוטרים בשכונות המצוקה הללו, היושבות על אבק שריפה שעומד להתפוצץ בכל רגע.

      את כל זה, הבמאי הצעיר עושה בצורה שיש בה גם אמירה פוליטית חריפה וגם טכניקה קולנועית אינטנסיבית ומלאת ביטחון ותושייה, שככל הנראה תסדר לו כבר בקרוב חוזה לבימוי להיט אקשן הוליוודי. בזכות כל אלה, התקשורת בצרפת הגדירה את סרטו כ"בום גדול", אמזון מיהרו לרכוש את זכויות ההפצה שלו, והוא הפך לשיחת היום בריביירה, מה שלא הפך את היוצר לצנוע יותר. כשאמרתי לו כי אני משוכנע שעוד ילמדו את הלהיט שלו בקורסים על קולנוע צרפתי והחברה המקומית, הוא אמר לי בתגובה "אתה צודק, זו קלאסיקה מיידית!".

      עלובי החיים (יח"צ , פסטיבל קאן)
      בום גדול. מתוך "עלובי החיים" (צילום: יח"צ)

      בצד כל התוצרים הזועמים והמדכדכים, התכבדנו כאן גם בממתק אחד - "רוקטמן" על חייו של אלטון ג'ון, שהוצג כאן בהקרנת בכורה עולמית מחוץ לתחרות הרשמית, ויעלה בארץ כבר בסוף השבוע הבא. לכן, אין טעם להכביר מילים כבר עכשיו, ואומר רק זאת: זה לא סתם סרט על מוזיקאי, אלא סרט מוזיקלי של ממש, שאולי היה עובד טוב יותר כהפקה בימתית בווסט-אנד. הקטעים הדרמטיים והדיאלוגים פושרים למדי, ולעתים אף מביכים, אך חלק הארי כאן הוא הנאמברים המוזיקליים, ואלה מרשימים ביותר. גם יומיים לאחר הצפייה, אני עדיין מוצא את עצמי מהלך בריביירה ומזמזם "I'm Still Standing", וזה אומר הכל.

      אלטון ג'ון בפסטיבל קאן 2019 (GettyImages)
      לשמוח ולרקוד. אלטון ג'ון בקאן (צילום: אימג'בנק)
      Sorry We Missed You (יח"צ , פסטיבל קאן)
      הציון: עשר. מתוך "Sorry We Missed You" (צילום: אימג'בנק)
      קוונטין טרנטינו ודניאלה פיק בקאן (GettyImages)
      בשלישי יהיה היום הגדול שלהם. טרנטינו ופיק על השטיח האדום (צילום: אימג'בנק)