פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      היינו בהקרנת הבכורה של החדש של טרנטינו בקאן, וזה מה שחשבנו

      "היו זמנים בהוליווד", סרטו החדש של קוונטין טרנטינו בכיכובם של בראד פיט וליאונרדו דיקפריו, ערך את הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן ועורר המולה רבה. ואחרי כל המהומה, איך הסרט עצמו?

      היינו בהקרנת הבכורה של החדש של טרנטינו בקאן, וזה מה שחשבנו
      באדיבות א.ד. מטלון ופורום פילם

      25 שנה אחרי שהציג בפסטיבל קאן את "ספרות זולה", זכה בדקל הזהב ושינה במידה רבה את פני הקולנוע המערבי בדורנו, קוונטין טרנטינו הקרין בריביירה את סרטו החדש - "היו זמנים בהוליווד", בו מככבים בראד פיט, ליאונרדו דיקפריו ורבים אחרים, כולל דניאלה פיק, זוגתו של הבמאי, המגיחה כאן לתפקיד קטנטן כזוגתו האיטלקית של הגיבור, עם כמה שורות דיאלוג במבטא מוגזם.

      כצפוי, הקרנת הבכורה הנוצצת עוררה המולה בקאן. עד כה, הפסטיבל השנה היה רדום למדי, אך הוא התעורר לחיים לכבודו של טרנטינו, ככל הנראה אחד הקולנוענים הפעילים היחידים בימינו שמסוגלים לעורר כזו מהומה. עיתונאים מרחבי העולם נעמדו בתור שלוש שעות לפני פתיחת הדלתות כדי למצוא מקום, מה שיצר תורים עצומים והוביל את השוטרים באזור להרים את קולם בניסיון נואש להשליט סדר.

      לאחר שהצלחנו להיכנס לאולם, נותר עוד מכשול אחד לפני תחילת ההקרנה. באופן חריג ביותר, שלא זכור לי שכמותו בשנים עברו, עלה לבמה נציג רשמי של הפסטיבל כדי לקרוא הודעה מטעמו של טרנטינו, בה הוא מפציר בתקשורת העולמית להשתדל לספיילר את הסרט כמה שפחות.

      ננסה להיענות לבקשתו, ונקמץ במילים - גם מפני ש"היו זמנים בהוליווד" יעלה בישראל באוגוסט הקרוב, ואז תהיה הזדמנות לדון בו בהרחבה.

      דניאלה פיק וקוונטין טרנטינו בקאן (GettyImages)
      קוונטין טרנטינו ודניאלה פיק על השטיח האדום בקאן (צילום: אימג'בנק)

      בינתיים, נאמר כך: הסרט מתרחש בשלהי שנות השישים, אחת התקופות האלימות בתולדות ארצות הברית והוליווד בפרט. ליאונרדו דיקפריו מגלם בו כוכב דועך, שהתמחה במה שנהוג לקרוא לו בעברית "סרטים חקלאיים" - כלומר, כאלה בהם יש גופה על כל דונם. בראד פיט מגלם את כפיל הפעלולים שלו בזמן הצילומים, שמשמש גם כמעין שומר ראש ויד ימינו בחיים עצמם.

      שתי אלה דמויות פיקטיביות, אבל יש בסרט גם שלל שמות המוכרים היטב מן ההיסטוריה הקולנועית: ברוס לי, למשל, וגם השחקנית המנוחה שרון טייט, כאן בגילומה של מרגו רובי, הנושאת ברחמה את התינוק המשותף לה ולרומן פולנסקי, בשעה שטרגדיה עתידית נוראית מרחפת מעליהם ומעל שאר הדמויות.

      הסיפור הזה, לפחות להבנתי, משמש את טרנטינו להעביר שלושה רעיונות מרכזיים: קודם כל, מחווה לשוליים של הוליווד - הן לסרטים ולסדרות נשכחות סוג ב' מהסוג שהגיבור כיכב בהם, והן לבעלי המלאכה שאף פעם לא מקבלים הכרה והוקרה ראויה, כמו למשל כפיל הפעלולים בגילומו של פיט. כפי שמתברר כאן עם הזמן, לעתים הם חשובים הרבה יותר מן הכוכבים עצמם.

      הרעיון השני כבר היה נוכח בסרט שטרנטינו כתב בתחילת דרכו ולא ביים, "רוצחים מלידה", והוא ההשפעה ההרסנית שיש לתרבות הפופולרית, שיכולה להתגלות כחרב פיפיות. "היו זמנים בהוליווד" מראה כיצד תעשיית הבידור אוכלת את הדייסה שבישלה, כאשר האלימות אותה הציגה בלי סוף על המסך מעודדת מעשי רצח במציאות וחוזרת אליה כמו בומרנג ישר לתוך הפרצוף.

      היו זמנים בהוליווד (יח"צ , פורום פילם)
      מתוך "היו זמנים בהוליווד" (צילום: יח"צ)

      הרעיון השלישי הופיע גם ב"ממזרים חסרי כבוד", שטרנטינו כתב וגם ביים, והוא היכולת של הקולנוע לכתוב מחדש את ההיסטוריה כאוות נפשו - ולהציג את הדברים כפי שהתרחשו באמת רק עד השלב בו הבמאי מחליט להפוך את האמת לפנטזיה, ולסיים את הסיפור לא כמו שקרה, אלא כפי שהיה רוצה שיקרה.

      בזמנו, טרנטינו שיחק עם דברי הימים של מלחמת העולם השנייה. כאן, הוא עושה זאת לגבי קיץ 69' הנורא, בו נרצחה שרון טייט. יותר מכך, כמובן, לא נגיד.

      מה כן נאמר? שבסרט יש הרבה רעיונות יפים, וגם תצוגות משחק נפלאות של דיקפריו ובעיקר של בראד פיט. מעל הכל, יש בו סיומת פשוט מדהימה. היא מן האלימות והמטורפות שראינו בגוף העבודה של טרנטינו, ובכלל בקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות, אך חשוב מכך - היא מוכיחה כמה כישרון, מיומנות וחוצפה יש ליוצר המהולל, הן כבמאי והן כתסריטאי.

      אך הסיומת לא מפצה על כל מה שקרה קודם לכן: הסרט נמשך כמעט שלוש שעות, ורובו משעמם באופן כמעט תמוה. כבר ב"ג'אנגו ללא מעצורים" החלו הטרוניות על כך שטרנטינו מתקשה להסתדר בלי סאלי מנק, מי שהיתה העורכת הקבועה שלו והלכה לעולמה בטרם עת. כאן, חסרונה מורגש ביתר שאת. "היו זמנים בהוליווד" היה זקוק נואשות למספריים שלה.

      בראד פיט בפסטיבל קאן (GettyImages)
      בראד פיט בפסטיבל קאן (צילום: אימג'בנק)

      הסרט אמנם שופע בדיחות פנימיות שהצחיקו את עכברי ועכברות הקולנוע באולם, אך הנטייה של טרנטינו להתבסס על הומור שכזה כבר מעט מעושה, מפונקת, ילדותית ומייגעת. שאר ההומור בסרט סתם לא מצחיק במיוחד.

      פיט ודיקפריו מעצבים דמויות מלאות אופי ורגש, אך אף דמות אחרת כאן אינה ראויה. שרון טייט בגילומה של מרגו רובי הנהדרת רחוקה מלהיות מפותחת דיו, ובאופן חריג לנהוג אצל טרנטינו, הסרט גדוש שחקני משנה איומים ונוראים, שמגלמים טיפוסים לא מעניינים.

      הסרט החזיק אותי, כיוון שגם ברגעיו המשעממים, חיכיתי בקוצר רוח לגלות לאן טרנטינו הולך לקחת אותו - ואכן, היה שווה לחכות, שכן הסיום מתגמל ומעורר מחשבה. לא מדובר בטוטאל-לוס, אלא בכישלון מעניין, כזה שיכול לפרנס שלל ניתוחים ומאמרים אקדמיים, בעיקר בשל הדרך בה הוא מתכתב עם היצירות הקודמות של הבמאי ועם ההיסטוריה ההוליוודית בכלל.

      אך בשורה התחתונה, לא נעשה הנחות לטרנטינו: "היו זמנים בהוליווד" מתגלה כסרט זחוח ומאכזב למדי, וכחווית צפייה לא נעימה. אם נדרג את כל יצירותיו של הבמאי, הרי שמבחינתי הוא מתמקם בתחתית, במקום טוב לצד עבודתו הקודמת, "שמונת השנואים" הבעייתי גם כן. הרבה מן הביקורות הבינלאומיות, יש לציין, סבורות אחרת, ולקהל הישראלי תהיה הזדמנות להכריע בסוגייה כבר בעוד חודשיים.

      פיט, דיקפריו וטרנטינו בפסטיבל קאן (GettyImages)
      בראד פיט, ליאונרדו דיקפריו וקוונטין טרנטינו בפסטיבל קאן (צילום: אימג'בנק)
      טרנטינו, פיק ופיט בפסטיבל קאן (GettyImages)
      קוונטין טרנטינו, דניאלה פיק וליאונרדו דיקפריו בפסטיבל קאן (צילום: אימג'בנק)
      היו זמנים בהוליווד (יח"צ , פסטיבל קאן)
      מתוך "היו זמנים בהוליווד" (צילום: יח"צ)
      היו זמנים בהוליווד (יח"צ , פסטיבל קאן)
      מתוך "היו זמנים בהוליווד" (צילום: יח"צ)