לפני שמונה שנים, שבר טרנס מאליק שתיקה ארוכה והציג בפסטיבל קאן את "עץ החיים" בכיכובו של בראד פיט, שזכה בדקל הזהב ולאחר מכן בשלל עיטורים נוספים, והפך מאז לאחד הסרטים המוערכים של העשור - אין ספק כי במצעדי הסיכום שיתפרסמו לקראת החורף הבא, נראה אותו מככב במקומות הראשונים.
מאז, ביים הבמאי האמריקאי המסתורי והשנוי במחלוקת עוד כמה סרטים, שלא השתוו לרמה של "עץ החיים", וחלקם אף התגלו כקשקוש בלבוש, אך השבוע הוא חזר לריביירה בשיא הכושר, עם סרט חדש בשם "חיים נסתרים" ("A Hidden Life") שהתגלה כיצירת מופת מפעימה.
הסרט אמנם דובר אנגלית, אך מתרחש באוסטריה, ועוסק בסיפורו של פרנץ יגרשטטר, סרבן מצפון שלא הסכים לשרת את הרייך השלישי בשום צורה, יהיה המחיר אשר יהיה. מאליק מציג את כל זה בסגנון הפיוטי והייחודי שלו, שהדרך הנכונה היחידה להגדיר אותו הוא שירה קולנועית. נוסף לכך, הקולנוען הוותיק הוא לא רק משורר אלא גם פילוסוף ותיאולוג, ועוד יותר מאשר בעבודותיו הקודמות, מעלה ב"חיים נסתרים" את השאלות העמוקות והמרתקות ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
"איך יכול להיות שקורים דברים רעים לאנשים טובים, ודברים טובים לאנשים רעים?", "מי חופשי יותר - אדם שעומד על דעתו מאחורי הסורגים, או אדם משוחרר מכבלים פיזיים אך כנוע לחלוטין?" וכמובן, אולי השאלה המדהימה מכל - "איפה אלוהים היה בשנות הארבעים?". הצורה שבה מאליק עונה על כך לא רק מפעימה, אלא גם מלאת אמונה. רק לעתים נדירות אנחנו זוכים לפגוש על המסך סרט שכל כך נחוש להוכיח את קיומו של האל, ומצליח לעשות זאת בצורה כה משכנעת.
לרגע נראה היה כי "חיים נסתרים" יירשם כסרט המרשים ביותר שהוקרן השנה בריביירה, אך אז הגיע מתחרה אחר בתחרות הרשמית ועקף אותו בסיבוב. מדובר ב"דיוקנה של אישה צעירה בלהבות" ("Portrait de la jeune fille en feu") של סלין סיאמה, הבמאית הצרפתית המופלאה שחתומה בין השאר על "חבורת בנות", אחד הסרטים הטובים של העשור, וכרגע נראית בפוזיציה מצוינת להיות הקולנוענית הראשונה בת עמה שזוכה בדקל הזהב, והאישה הראשונה שעושה זאת מאז ג'יין קמפיון ("הפסנתר") בתחילת שנות התשעים.
מדובר בדרמה תקופתית, המתרחשת במאה ה-18 ועוקבת אחר ציירת צעירה, שנשלחת למשימה: להכין את דיוקנה של אצילה בת גילה, כדי לסייע לחתן אותה בנישואי תועלת, מהסוג שהיו נהוגים באותה תקופה. הארסיטוקרטית, מיותר לציין, אינה מעוניינת בחתונה הזו, אבל עם הזמן תגלה עניין רב באישה שנשלחה לצייר אותה, וכך יתפתח לו סיפור אהבה קצר ובלתי אפשרי.
מה יש להגיד על הסרט הזה, מעבר לכך שביציאה ממנו התקשיתי ללכת ישר או להפסיק להזיל דמעות, משהו שלא קרה פעמים רבות בעשור שלי בקאן. התסריט כאן הוא כזה שכל שורה ממנו מצדיקה צילום מסך; המוזיקה של אשף האלקטרוניקה הצרפתי Para One מקורית ומצמררת; העשייה הקולנועית כוללת רצף של חיתוכים, תקריבים ותנועות מצלמה שגורמות לך להגיד "וואו, וואו, וואו"; ועבודות המשחק של אדל האנל ונעמי מרלן מפעימות. כך גם התוצאה כולה.
ראוי גם לציין שלאורך כל הסרט, רואים שתי דמויות גבריות בלבד, החולקות ביחד זמן מסך של דקה. חשוב גם לומר שבניגוד להרבה להיטי פסטיבלים אחרים על אהבה לסבית, כאן האהבה לא מוצגת באופן מציצני ונצלני. למעשה, כמעט אין כאן סצינות סקס או עירום, מה שלא מונע ממנו להיות חושני ורומנטי להפליא. אגב, נזכיר גם כי סיאמה שמה דגש על כך שהגיבורה לא מגלחת את שיער בית השחי.
כמו מאליק, גם הבמאית הצרפתייה משתמשת בסיפור המסוים כדי להעלות שלל שאלות אוניברסליות ועל-זמניות. למשל, איך היה נראה העולם בלי פטריארכיה, והאם זיכרונות הם משהו שיש לך, או משהו שאיבדת? את זיכרון הצפייה הראשונה בסרט הזה לא אשכח, וכפי שמעידות התגובות והביקורות המשתפכות ברחבי העולם, גם שאר הצופים והצופות לא. מה יש להגיד? דוז פואה.
מחוץ לתחרות הרשמית, הוצג כאן בהקרנת בכורה עולמית הדוקו "מראדונה" של אסיף קפאדיה, המשתמש באותה טכניקה בה הבמאי הבריטי נעזר בזמנו ב"איימי" - הסרט מבוסס כולו על קטעי ארכיון, הרבה מהם נדירים, ועליהם מולבשת לעתים קריינות שהוקלטה בימינו.
בכך, התוצר הטרי שונה לחלוטין מן הדוקו הקודם והמושמץ על האליל הארגנטינאי, אותו יצר אמיר קוסטוריציה לפני עשור. נוסף לזאת, גם המוקד העלילתי כאן שונה. קפאדיה מתמקד בתקופה בה שיחק מראדונה בנאפולי ומתאר כיצד זכה למעמד של גיבור איטלקי, אך אז הפך לאיש השנוא במדינה בעקבות אירועי מונדיאל 90'. לטענת הסרט, הדבר הוביל את כל הכוחות במדינה להתגייס נגדו, לבנות נגדו קנוניה ולהרוס לו את הקריירה.
הצפייה בסרט ריתקה אותי, אך הדברים נאמרים כמי שמלכתחילה התעניין עד מאוד בנושא. האם הוא ידבר גם למי שאינם שוחרי כדורגל, חסידי מראדונה או מכורים לקוקאין? ספק גדול. בעיה נוספת: ככל שהדוקו הזה הולך ומתקדם, כך מתגלה עד כמה הגיבור שלו בעייתי כדמות קולנועית. האליל הארגנטינאי ראוי להרבה שמות תואר, אבל כריזמטי, סימפטי או מעורר הזדהות הוא לא. אם לומר את האמת, יש בו משהו דוחה, אפילו מרתיע, ולכן אין לו יכולת להחזיק סרט שכזה על גבו. מה שכן, דבר אחד בטוח: אם בבוא היום יפיקו יצירה דוקומנטרית דומה על מסי או רונאלדו, היא תהיה הרבה פחות מעניינת.
התחלנו בזיכרונות מ"עץ החיים" בכיכובו של בראד פיט, ונסיים בכוכב האמריקאי, שיחזור היום לריביירה עם "היו זמנים בהוליווד", סרטו החדש של קוונטין טרנטינו. גם ליאונרדו דקפריו ומרגו רובי שמככבים בצידו צפויים להיות על השטיח האדום, וכך גם דניאלה פיק כמובן. התורים להקרנות יהיו עצומים ובתקווה שבכל זאת נצליח להיכנס, בקרוב נשתף ברשמים.
