1. היה שווה לחכות? אחרי כל כך הרבה אכילות ראשים ומדינה שלמה שהשתגעה לקראת האירוע, סוף כל סוף עלו האורות על המופע הראשון, שלב חצי הגמר, של תחרות האירוויזיון השנתית (שגרף, אגב, 23.2 אחוזי רייטינג). היה שווה לשרוד הכל בשביל זה? ברגע שנטע ברזילי עלתה על הבמה וביצעה את הנאמבר שהביא לישראל את האירוויזיון, היה ברור שכן. ברזילי הוכיחה שוב שהיא דמות חד פעמית, אבל הערב הזה לא נח על הכתפיים שלה לבדה.
ואכן, כל היבט של ההפקה וכל מה שמסביב היה מרשים ביותר: הבמה הייתה יפהפייה, הגלויות הוציאו אפילו לישראלים את העיניים (מעניין שיש מי שקיבל שיבוץ קל"ב בחוף של תל אביב, בעוד הפרובוקטורים מאיסלנד נשלחו לרקוד בבית שאן), והכל תקתק ברמות שלא נהוגות בישראל. מה שלפני כמה שנים נראה כמו ערב אזוטרי שלא מצדיק את הסבלנות לאורכו האינסופי, התגלה שוב כבידור מספק במיוחד, על כל החגיגה המוזרה הנלווית אליו.
2. המנחים והפרשנים: בהתחשב באוקוורדנס של התחרות בליסבון, גם בעניין הזה יש לנו במה להתגאות. ההיפראקטיביות של אסי עזר באה לעולם בדיוק בשביל הערב הזה; לוסי איוב מפוצצת מכריזמה, ודי ברור שהסיפור שלה ממש לא מסתיים כאן; בר רפאלי התגלתה (שוב) כמנחה לא רעה, ואפילו ארז טל, על בדיחותיו הצולעות, מקבל ציון עובר, ולו בזכות הצרפתית. רוב קטעי הקישור היו כתובים היטב ובוצעו היטב ובטאקט, והצליחו בכך שגם החלק הרשמי של האירוע עמד בכבוד במשימה מבלי להותיר את הצופים בכל העולם במבוכה.
מי שדווקא אכזבו מעט הם אלו שאמורים היו לזרוח: טייכר וזרחוביץ', שני קומיקאים מבריקים בדרך כלל, שימשו פרשנים פושרים, מיעטו לדבר בתחילת הערב, התעוררו קצת באמצעו ובסופו נעלמו. נראה כי גודל המעמד גרם להם לחשוש יותר מדי - וחבל. נכון, העיקר הרי הוא השירים וממש לא צריך לכפות דיבורים היכן שאין בהם צורך (למשל באמצע השיר של איסלנד), אבל את השניים האלה לא הביאו הרי (רק) בשביל הטריוויה והצגת המשתתפים - בשביל זה יש מומחי אירוויזיון גדולים יותר - אלא גם כדי לתווך את כל מה שמוזר ומגוחך בקרנבל הזה. יש לקוות שיופקו לקחים מההתנסות הראשונה הזאת, כי חבל שהמפגש החד-פעמי בין הגאונות של השניים לביזאר האירופי יוחמץ.
3. התכנית האמנותית: עד שנדע אם מדונה תופיע, אחד הדברים המצופים ביותר הם השירים והקטעים שמחוץ לתחרות. בחצי הגמר הזה הרגעים הללו ניתנו במשורה: נטע ברזילי, קאבר של דנה אינטרנשיונל לברונו מארס (איפה "דיווה" או לפחות "דינג דונג"?), ושני רמיקסים פושרים - אחד של הגלויות על רקע "אבניבי", והשני של כלל רגעי השיא של האירוויזיון, שהיה מרשים אך גם מעט סתמי. גם במקרה הזה, יש לקוות שהמשך התחרות יהיה נדיב יותר. כן מדונה או לא, גם אן מארי דויד יכולה לתת לאירוויזיון את רגע השיא שלו.
4. אולי הגזמנו? בגלל שפדיחות לאומיות מוכרות לנו עד אימה (זהו הרי האירוויזיון - הפסטיבל הנודד של פדיחות שכאלה), רווחה התחושה שזה עומד לקרות גם כאן, ויש באוויר הרגשה מסוימת שאולי אפילו חיפשו בחודשים ובשבועות האחרונים את התאגיד, את קובי מרימי ואת ההפקה כולה, והכינו אותנו לאסון קולוסאלי שלא הגיע. אחרי שהכל נאמר, ועם סיומו של חצי הגמר הראשון, אפשר להתרווח ואפילו לחוש גאווה קטנה בשידור הציבורי. לו היו לנו רק שתי מילים להעניק למפיקי הערב, ולכל האנשים ששקדו על האירוע והעזו לחלום, היינו אומרים בפשטות: כל הכבוד, ואולי מוטב - דוז פואה.