זה היה ערב נפלא. למרות הזוכה המעפן, למרות שלא נזכור הרבה משאר השירים (ואולי לא נזכור בכלל), למרות מעט הניקוד שקיבלנו, למרות ההופעה הגרועה של מדונה, למרות סאגת החוזה שלה, למרות הסיקור שיצא מכלל פרופורציה, למרות המריבות על כספים ותקציבים. למרות הכל - האירוויזיון בישראל קיים את כל מה שהבטיח: חגיגה מוזיקלית צבעונית ושואו נפלא.
כבר דובר על ההפקה הכל-כך מרשימה, חסרת התקדים במונחים ישראלים, של אנשי התאגיד, על ההנחיה המוצלחת, על עלייתה לגדולה של לוסי איוב והליהוק המצוין של אסי עזר וגם על העבודה הטובה של שותפיהם בר רפאלי וארז טל. לאלה, שהתוודענו אליהם כבר בחצאי הגמר, הצטרפו נאמברים מרגשים כמו "אי שם" של אילנית, השיר הראשון של ישראל בתחרות; גלי עטרי ששרה את "הללויה" לצד נבחרת החלומות של האירוויזיון; ודנה אינטרנשיונל מחדשת ימיה כקדם עם "דיווה", גדול השירים ששלחנו לתחרות הזאת. אם להודות על האמת, אלו הביצועים שבאמת חיכינו להם לאורך הערב, שלא נזכור ממנו לא את הזוכה וכנראה גם לא את מדונה.
וגם בנציג המקומי אפשר להתגאות, למרות המיקום הנמוך בדירוגים. המצקצקים ימשיכו לצקצק, אבל קובי מרימי נתן הופעה טובה מאוד, התרגש וריגש. אין שום סיבה להסתכל על הנאמבר שלו כעל כישלון, כשברור שהערב הזה גדול בהרבה ממספרים של ניקוד.
ככלות הכל, האירוויזיון הוא חגיגה לחופש, לשונות, לליברליות, למוזיקה ולכישרון. אירוע שיכול להכיל בני אדם מכל הסוגים והתרחשויות מכל הסוגים ודעות שונות (מה אתם יודעים, אפילו דגל פלסטיני נצפה בו פעמיים אתמול והשמיים לא נפלו). ישראל שמארגנת אירוע ברמה כה גבוהה, שנצבעת בצבעים האלה, שמפרגנת ושמחה ומצחיקה ומשדרת שוויון ופתיחות - היא ישראל במיטבה.
אלא שלכל אירוויזיון יש מוצאי אירוויזיון. האיומים על ראשו ותקציבו של התאגיד ישובו בקרוב, וכל הרעל המשסה שהתאפק כל כך מלצאת למשך שבוע אחד נדיר עוד ישוב ויתפרץ. לילה טוב אירופה, זה היה נחמד כל עוד זה נמשך.