הטוב
הפרצוף האמיתי של לונא נחשף. זה לקח קצת זמן כי היא הצליחה לעבוד עלינו יופי יופי בפרקים הראשונים - שמרה על פרופיל נמוך, הייתה מתוקה, שיחקה יפה עם כל הילדים - היא נראתה מאוד חמודה כשהייתה צריכה לקנות את מקומה. זה מאוד טבעי - אחרי הכל, אף אחד לא מתנהג כמו דוש בריאיון עבודה. מצד שני, כשעובדים עם מישהו חודשיים כבר מתחילים לקלוט אם הוא לא איש צוות, שהוא חסר סבלנות או שהוא עצלן. וזה בדיוק מה שקרה עם לונא. ברגע שבו אדם מתחיל להרגיש בנוח, זה הרגע שבו האמת יוצאת ממנו. והאמת יצאה.
בסוציומטרי רוב השבט כתב שהם לא ישמרו על קשר עם לונא אחרי המשחק, מה שהסתדר עם הדבר הבא שהם כתבו, והוא שלונא היא זו שהפתיעה אותם לרעה. ואני לגמרי מסכימה. כרגיל, היחידה שהיה לה אומץ להודות ולנמק היתה ליהיא, וההסבר שלה היה שבהתחלה היא חשבה שלונא היא עדינה - ליידי, כפי שהיא הגדירה את זה. ואני רוצה לחדד. ליהיא חשבה מה שגם אני חשבתי - שלונא אחות. והיה סופר מבאס לגלות שהיא בדיוק ההפך מזה. לא רק שהיא לא אחות, היא בכלל אח.
נראה שהיא מתחברת רק לגברים, ואפילו קצת מתרחקת מחברת נשים ובזה להן, במיוחד נשים שהיא מגדירה ככאלה עם תכונות "נשיות", כמו נעמה וליהיא. נראה שהיא מתעקשת לא לחבב אותן, וכל ההתנהגות שלה - ההבעות, הישיבה, והדרך שבה היא מגיבה להאשמות או לטריגרים רגשיים - נראית כאילו הועתקה מסרט אקשן ישן. היא נותרת ללא הבעה ולא מפגינה רגש אפילו כשהיא מאוד נפגעת - אפילו שמול המצלמה היא מודה שהיא נפגעה, בפני נעמה וליהיא היא מכחישה, ומקפידה להדגיש בהתנשאות, שחלילה לא יחשבו שיש להן חשיבות בעיניה, שהיא נפגעת "רק מאנשים שחשובים לה".
וכמובן, האחד והיחיד שחשוב לה הוא שקד, זכר האלפא (אלפא, כי הכל יחסי). אם אני נותנת לעצמי להפליג כאן על כנפי הדמיון, אני מדמיינת אותה בחייה האישיים כאישה היחידה בתוך חבורות של גברים, מודדת את עצמה ואת העולם בפרמטריים שלהם, ומבקשת נואשות את אישורם. אולי זה חכם במשחק ההישרדות שבעולם שבחוץ, שרובו נשלט על ידי גברים, אבל דווקא בגלל זה, חוסר הרצון שלה להיות אחות כל כך צורם. ואגב, אני חולקת על מני, שחושב שהיתה בכתיבת השם שלה משהו גזעני. לא כל פעם כשמעבירים ביקורת על ערבי זו גזענות. לפעמים בן אדם יכול להיות גם ערבי וגם בן אדם לא נחמד. קורה.
הרע
הצביעות. הצביעות התחילה להיות מוגזמת. נכון, אני יודעת, זו תוכנית טלוויזיה תחרותית שמככבים בה סלבס (סוג של), והצביעות נלקחת בחשבון כבר בתסריט. אבל המשפט "זה לא אישי". הפך להיות הרבה יותר מדי שגור. בהתחלה כשהם אמרו את זה הם לפחות האמינו בזה קצת. עכשיו אפילו הם כבר לא מאמינים לעצמם, ולא מנסים להסתיר את הארסיות שמאחוריו. "זה לא אישי, יא חביבתי" לונא אמרה לנעמה, כשחתכה לה את החבל, עם שנאה בקול, וגם כששמחה ענתה על אחת השאלות את השם מני, היא נימקה: "כי הוא בלתי נסבל", ושנייה אחר כך אמרה "אני מתה עלייך, כלום לא אישי". אבל זה מתחיל להרגיש מאוד מאוד אישי, והאמת? קצת מקריפ.
ה"למה מה קרה"
כולם חושבים ששמחה תהיה השורדת האחרונה. בוקר טוב, באמת. מעניין מתי השורדים התחילו לשים לב לכך ששמחה היא מישהי שצריך להיזהר ממנה. הייתכן שהשמנופוביה הסתירה להם את האמת שהייתה כל הזמן הזה מולם, עד כדי כך שאף אחד לא חשב עליה כעל מתחרה מאיימת עד עכשיו? בואו נראה - היא שרדה את האיחוד, היא יודעת לחבור לאנשים הנכונים בזמן הנכון, היא יודעת להפנות את ה"חולשה" שלה וללבות באמצעותה את תחושות האשם הפנימיות של הסביבה. היא אמנם חופרת, אבל היא חדה, ובעיקר, היא גם בין היחידים על האי עם האינטליגנציה הרגשית המספקת כדי לבצע מניפולציות רגשיות חכמות ברגעים הנכונים. השורדים צריכים להתחיל להיזהר ממנה, ואולי להדיח אותה בפעם הבאה במקום את אירה.
חוכמת השבט
"עכשיו אנחנו בנטו (התכוון להגיד נאט"ו)" (ג'ובאני. יש לך מזל שאתה חתיך, כפרה).
"וואלה המק, שמחה" (לונא, מתכננת איך היא שמה ראש סוס על ערימת החול ששמחה קוראת לה כרית).
"נולדתי נימול" (מני. כל הכבוד. ואני הייתי אלרגית לחלב אם).
"אבל אני כן מפורסמת! אני הכי ידוענית!" (ליהיא, יצא לך ברקובר).
"אני כל כך מפורסמת שאני בקושי צריכה להגיד את השם שלי בארומה" (ליהיא, נא להפנים דחוף שידוענים אמיתיים הולכים לארומה רק עם משקפיים כהים וכובע רחב תיתורה).
"יש לי קהל מאוד רחב. נשים, גברים, זקנים, ילדים" (ליהיא, מפרטת את כל מי שישב בארומה פעם אחרונה כשקנתה הפוך).