המופע האינטימי של שלמה ארצי הוא אחת ההפתעות המרגשות שסיפק לנו

שלמה ארצי עולה על הבמה הקטנה במועדון "צוותא" בתל אביב. הוא מחזיק דף קטן ומתחיל להקריא את "הייתי והיינו", שיר נפלא שלו שנפתח כך:

"הייתי פעם בארץ אחרת
עברתי ליד פסנתר ניגנתי
ליד אילת אבדתי במדבר הפרא
אפילו פעם ביום כיפור צמתי
באמצע פרצה מלחמה ממושכת
על כל פנים הייתי גם שם,
הייתי איתך כשבא לי ללכת,
הייתי שנים, הייתי דקה"

"הייתי והיינו" יצא לאור לפני 23 שנים באלבום הכפול "שניים". ארצי החליט לפתוח את הופעתו ב"צוותא" - למעשה אחת מתוך שורת הופעות אינטימיות ומיוחדות שהוא מקיים בימים אלו במועדון התל אביבי - בהקראת השיר. זהו אחד משיריו האישיים ביותר של ארצי, מעין "שיר סיכום", ואפשר ללמוד ממנו המון על הנושאים שטלטלו את שלמה האדם ועיצבו את ארצי האמן: השואה, מלחמת יום כיפור, הילדות בתל אביב, רצח רבין, חיי הנישואין (ובהמשך הגירושין) ואפילו הביקורות הגרועות שחטף במהלך הדרך ("כתבו עלי ביקורת, חמישה עמודי כסאח"). כך, כשהוא מצביע על רגעים חשובים בחייו ואגב-כך עורך סיכום-ביניים חושפני, הוא פותח את הופעתו האינטימית.

אחרי שנים שהוא מפוצץ קיסריות בהופעות-ענק שבזכותן הפך לפרפורמר הטוב בישראל, החליט שלמה ארצי ללכת גם על גרסה אינטימית של עצמו. ולכל מי שיגיד בתגובה שמופעי החורף של ארצי בזאפה הם-הם הגרסה האינטימית שלו, נשיב בקצרה: לא, הן לא. המופע החדש שלו ב"צוותא" מתכתב עם מופע אחר. ארצי קיבל השראה עצומה ממופע היחיד של ברוס ספרינגסטין בברודוויי, שבו "הבוס" סיפר סיפורים אישיים וביצע גרסאות כיסוי אקוסטיות לשיריו הפחות-מוכרים, ועשה דבר דומה. קיר הלבנים שמאחורי ספרינגסטין הופיע גם מאחורי ארצי (אם כי בצבעים מעט שונים), אולם בכל הנוגע לסיפורים ולמוזיקה - ארצי לא העתיק את מורו ורבו, ובחר לעשות דבר מעט שונה. בעוד ספרינגסטין עמד על הבמה לבדו כמעט רוב המופע, ארצי נעזר בשלושה נגנים בלבד: בן ארצי, טל פורר ואבי סינגולדה. בסטנדרטים של ארצי, אין יותר אינטימי מזה.

שנים שאני מייחל לכך ששלמה ארצי - אחד מענקי המוזיקאים הישראלים - יפצח במופע אישי, חושפני ואינטימי. לא כתחליף לקיסריה ולהיכל התרבות. ברור שארצי זקוק להופעות הענק הללו כמו אוויר לנשימה, שכן הן בסיס-האם שלו ומקור הכוח שלו. שנים שאני מייחל למופע אישי, שבו הוא ישיר את שיריו הפחות-מוכרים, הנסתרים, אלו שהוחבאו בצדדים ולא הפכו להמנוני אהבה של מאות אלפי מעריצים שרופים. שנים שאני ממתין למופע שבו ארצי יקלף מעצמו שכבות, יחשוף את לבו ויעניק הצצה לדמותו ולחייו. לא כדי לענות על צורך רכילותי צהבהב כלשהו, אלא כדי להבין מהם היסודות שעל בסיסם נכתבו השירים ושעליהם נשענת היצירה המונומנטלית. כמי שהיה בכמה וכמה הופעות של ארצי בחייו, במופע החדש ב"צוותא" חשתי לראשונה שזכיתי לקבל את מבוקשי. הופיע מולנו אדם על סך מגרעותיו, יתרונותיו, הצלחותיו, געגועיו ושברונות-לבו. הוא סיפר שם על סבא וסבתא והיחסים המוזרים ביניהם, על ההורים שלו והצל שהם הטילו על חייו, על רגעים מצחיקים ומכמירי-לב בקריירה שלו, על הגעגוע לתקופה שבה היה צעיר יותר - והקהל שתה את דבריו בצמא. הלוואי שהיה מספר עוד.

והייתה גם מוזיקה - ומוזיקה נהדרת. וכשהמוזיקה מנוגנת על ידי שלושה נגנים במקום 13, היא נשמעת אחר לחלוטין. וכמה שזה מרענן. שירים פורקו וחוברו מחדש, אחרים זכו לעיבודים אחרים, ובעיקר - שירים ישנים הוצאו מהבוידעם וקיבלו את הבמה שהם ראויים לה: "בית חרושת קופי" מהאלבום "כרטיס ללונה פארק" (1990), "סייסטה מקומית" מהאלבום "לילה לא שקט" (1986), "יום אחד" מהאלבום "חצות" (1981), "וביחד נזדקן" מהאלבום "תרקוד" (1984) ועוד ועוד. השירים המוכרים - לפחות חלק, שכן כמות הלהיטים שלו היא בלתי-נתפסת בכל קנה מידה - כמובן שובצו לאורך הערב כדי לא לאכזב את אלו בקהל שלאו דווקא מכירים כל פנינה נשכחת. ארצי שר המון - חדשים כישנים, מוכרים כנידחים. והיה גם רגע אחד מצמרר, שיהיה קשה לשכוח עוד הרבה זמן, שבו בן ארצי ניגן בפסנתר ושלמה ארצי שר בשקט את "מעבר לנהר", שיר עצוב ויפהפה שהוא כתב לפני כמעט שלושים שנה ומאז קצת נשכח בצד הדרך. אם המופע של ארצי ב"צוותא" שווה ולו בשביל ביצוע אחד - זה בדיוק האחד.

"אם יום אחד אתה תחזור,
ביום כיפור או חג שבועות,
אני שומר את החגור,
מה שנשאר ממך"

וגם את זה צריך להגיד: יותר משהוא מוזיקאי מחונן ומספר סיפורים נהדר, מה ששלמה ארצי הכי אוהב בעולם זה לשיר. הוא פשוט אוהב להיות זמר - להחזיק מיקרופון ולשיר. רואים את זה, מרגישים את זה, ובעיקר - שומעים את זה. הקול שלו נשמע יציב וחזק, הוא שולט בכל ניואנס בשיר, וניכר שהוא פשוט נהנה מהדבר הבסיסי ביותר אצל זמר: לשיר.

בריאיון שהעניק לפני מספר חודשים ל"אולפן שישי" דיבר ארצי על השנה הקשה שעבר, בה איבד את אמו ואחותו. עם זאת, מה שנחקק לי בזיכרון מאותו ריאיון הוא דווקא משפט גלוי-לב על כך שהקהל שלו רוצה שישיר את להיטי העבר שלו ופחות מעוניין לשמוע את היצירה החדשה שלו. התסכול של שלמה ארצי מובן ומוכר. אמנים ותיקים רבים - בטח ובטח כאלה שפועלים כבר 50 שנה כמו שלמה ארצי, שלום חנוך או מתי כספי - היו רוצים שהשירים החדשים שלהם ישגעו את המדינה בדיוק כפי שלהיטי העבר שלהם עשו. אלא שזה לא תמיד מצליח, וייאמר לזכותו של שלמה ארצי שבניגוד לחנוך וכספי - הוא הצליח להנפיק כמה להיטים גם בשנים האחרונות (רשימה חלקית: "אלוהיי", "לתת ולקחת", "והאמת"). הגם שבשנים האחרונות היצירה שלו מחווירה לעומת יצירות המופת שלו משנות השבעים-שמונים-תשעים, מגע הקסם שלו עדיין קיים. בשילוב עם כישרון גאוני, כריזמה חייתית ורלוונטיות תמידית - הוא לבטח ימשיך להפתיע ולגעת בשיאים נוספים. המופע ב"צוותא" הוא אחת ההפתעות המרגשות של המסע האמנותי של ארצי.

וכמו שהוא עושה כבר 50 שנה, שלמה ארצי שר את הסיפור שלו שהוא גם הסיפור של כולנו. וכמו השיר שפתח את ההופעה, הרגשתי שגם שהוא שר ודיבר על הרגעים האישיים שלו, מלפני עשרים או שלושים שנה או יותר - הייתי איתו שם. הייתי אני, היינו כולנו. הייתי והיינו.