פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החיים שלנו תותים: השירים שמייצגים יותר מכל את העשור של נתניהו

      האם הייתה לנתניהו השפעה כלשהי על המוזיקה הישראלית? הרי בעשור האחרון שבו הוא שולט המוזיקה בישראל אכן השתנתה באופן דרמטי. אין לנו תשובה ברורה, רק הצעה לשש תחנות, בהן המוזיקה הישראלית נפגשה עם רוחו של ממשל נתניהו, או השתנתה בעקבותיו. "דור נתניהו" - חלק ד'

      החיים שלנו תותים: השירים שמייצגים יותר מכל את העשור של נתניהו

      המוזיקה הישראלית היא פס הקול של חיינו כאן: היא מתעדת את המתרחש, מגיבה לו ומסמנת אותו. ככלל, מוזיקה - אולי יותר מכל מדיום אמנותי אחר - קשור בחגיגות הלאומיות של ישראל, ברגעי השפל והגאות. היו בעבר מנהיגים ישראלים שהתייחסו כפוליטיקאים לשירים ישראלים: קל לנו לזכור את רייכל מלחין את שמעון פרס, יצחק רבין מתחבק עם אביב גפן או שר "שיר לשלום", ואת האהבה של אריאל שרון ל"אנחנו שנינו מאותו הכפר".

      לעומת זאת, בעשור הארוך של בנימין נתניהו כראש ממשלה (פלוס הקדנציה שקדמה לו), הוא לא זוהה במיוחד עם מוזיקאי או שיר מסוים. אולי זה קשור בכך שמוזיקה היא פחות ופחות חשובה, אולי בטעמו של ראש הממשלה ואולי מהסיבה הפשוטה שיש לו דברים אחרים על הראש. אין לדעת.

      היחסים זניחים באופן יחסי גם מהצד השני: בעוד שחקנים, אמנים פלסטיים או במאים מרבים להתבטא באופן פוליטי, המוזיקאים הבולטים בישראל כמעט שאינם עושים זאת. הדוגמאות הקבועות: אחינועם ניני, הבילויים ויזהר אשדות משמאל ואריאל זילבר ועמיר בניון מימין, הם בבחינת היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. הסיבות לכך הן רבות, חלקן תוארו בהרחבה בכתבות השונות בפרויקט זה. אפשר לומר על נתניהו דברים רבים, אך חוסר הסבלנות להתבטאויות פוליטיות של מוזיקאים באופן ספציפי היה בישראל לפניו וכנראה יהיה גם אחריו. לכל היותר, שנות שלטונו החריפו את הסוגיה הזאת עד כלות.

      אך מעבר לכך, האם הייתה לנתניהו השפעה כלשהי על המוזיקה הישראלית? הרי בעשור האחרון המוזיקה בישראל אכן השתנתה באופן דרמטי. גם אם אין קשר ישיר שכזה, לאווירה בישראל תחת שנות שלטונו יש השלכות על פס הקול. תשובה ברורה לא תופיע בשורות אלה, אבל אפשר להציע משהו אחר, מעט יומרני: כמה צמתים של הלך רוח. הנה שש תחנות כאלה, בהן המוזיקה הישראלית נפגשה עם רוחו של משטר נתניהו או הפוליטיקה שלו, או השתנתה מעט בעקבותיהם. פרויקט "דור נתניהו" - חלק ד':


      תחנה ראשונה: ראש ממשלה לא בוחרים

      את השירים שנכתבו בהשראת שלטונו של נתניהו או שרמזו לו אפשר לספור על כף יד אחת. התייחסות ישירה, גם אם קצרה, כמו בשיר "לפעמים" של נצ'י נצ' ("קונים אותנו עם קצת כפרה, קצת חביבי/ לא מאמין לאף אחד, בטח לא לביבי/ אנחנו יודעים להתלונן, ולשנוא שנאת דם/ אבל אנחנו הדפוקים כאן כי פאקין מי בחר אותם?") - אין יותר מדי בנמצא. אבל במעורפל ניתן לחשוב על לפחות שני שירים שקורצים אליו בנימה של ביקורתיות. בשביל הראשון צריך להרחיק עד הקדנציה הראשונה של נתניהו: "הקוסם" של חווה אלברשטיין מ-1999, שבו קוסם מעלים את יונת השלום, וכשקסמיו נכשלים הוא גוער בקהל; והשני הוא "תמונה משפחתית עם רוה"מ" של מאלבומו האחרון של שלומי שבן, שבו כל בית מסתיים בתיבה המצחיקה אך המובנת תחת כהונה כל כך ארוכה: "אתה יודע מה אומרים: ראש ממשלה לא בוחרים".

      תחנה שנייה: רוק אנד רוטשילד

      שנות נתניהו, כאמור, לא התאפיינו במעורבות פוליטית משמעותית של מוזיקאים, בלשון המעטה. עם זאת, היה בכל זאת רגע אחד תחת שלטונו של התעוררות מוזיקלית-חברתית יחסית: זה היה בקיץ 2011, ימי רוטשילד, דפני והאוהלים, כשאנשים קראו ברחובות נגד המדיניות הכלכלית שהוביל מר כלכלה. שלמה ארצי ואייל גולן שרו בהפגנות הגדולות, וברי סחרוף פשוט הגיע לשדרה עם גיטרה ושר עם המוחים (כשברדיו התנגן אז אולי השיר שהדהד אותה יותר מכל, "זמן של מספרים"). רוב הזמן, ההתגייסות הייתה מדהימה. זה היה רגע עוצמתי לא רק בגלל האנרגיות שנלוו אליו, אלא גם כי אמנים, בכלל זה מוזיקאים, מצאו בו הזדמנות לשמש שוב קול לאחרים, ולהגשים את תפקידם החברתי. נכון, למחאה לא היה המנון מוצהר, אבל גם אחרי שהאוהלים פורקו, שורה של אמנים המשיכו להקליט שירים ואלבומים בהשראתה, במה שכיניתי פעם רוק'נ'רוטשילד. רשימה חלקית: פונץ' ("כשהאהבה תחזור"), הדג נחש ("זמן להתעורר"), לוס כפרוס ("לא קונה"), החצר האחורית ("קורח הטייקון"), ובראש ובראשונה הג'ירפות (עם שירים כמו "קיץ2" ו"דפני דפני").

      תחנה שלישית: מפלגות ישראל עלו לי עד כאן

      אבל הרגע הזה חלף במהירות: הפוליטיקה נדירה כיום, כאמור, במיינסטרים הישראלי, ובולט בה הרבה יותר מיאוס מפוליטיקה, מהמפלגות, מהכנסת והממשלה. החשש של אמנים לזיהוי פוליטי, ואפשרות של חרם בעקבותיו, הביא את חלקם להימנע מהופעות באירועים פוליטיים. פרשת טקס יום הזיכרון המשותף לישראלים ופלסטינים בשנה שעברה זכורה היטב, אבל הדבר נכון למוזיקאים שנמנעים מלהופיע באירועים המוזהים עם הימין: בקיץ שעבר ביטל דוד ד'אור את השתתפותו בעצרת ההזדהות עם החייל היורה אלאור אזריה. נדמה שהחששות האלו מחלחלים גם למוזיקה עצמה: כשכבר התקבל שיר מחאה בישראל בשנים האחרונות, הוא כמעט תמיד היה מרוקן מכל אמירה נחרצת שעשויה להיות מזוהה עם אחד הצדדים. המקרה המובהק: "קובלנה על מפלגות ישראל" שהדג נחש הלחינו על בסיס טקסט ישן של מאיר אריאל. השיר הזה, שהוא לכל היותר מחאה מנומסת נגד הפוליטיקה עצמה, יצא לאור זמן מה לפני בחירות 2013, ותפקד כתשדיר תעמולה למען ההימנעות מהבעת דעה.

      תחנה רביעית: תותח על דרך השלום

      בשנת 2012 נפגש נתניהו עם אייל גולן, וזמן מה לאחר מכן שרית חדד שרה לו "אתה תותח" באירוע השקת הקמפיין של הליכוד בבחירות 2013. ב-2015 הופיעו בפני אנשי הליכוד עמיר בניון ופאר טסי, שהופיע אז בלהיט הגדול ביותר של אותו הזמן "דרך השלום". נתניהו ואנשיו, לרבות שרת התרבות שזה אחד מדגליה המוצהרים, פנו למוזיקה המזרחית ככזו שמייצגת "את העם", להבדיל מן האליטות שסימן נתניהו כשייכות לצד פוליטי אחר. בימים אלה מואשם נתניהו בהתנשאות כלפי מזרחים, אך מעניין לשים לב לעובדה כי העלייה המטאורית של המוזיקה המזרחית בישראל התרחשה במקביל לשנות כהונתו, מסוף שנות ה-90 ועד היום. זה כמובן קשר נסיבתי בלבד ולא השפעה ישירה: בעולם כולו הרוק דעך ועלו וריאציות מקומיות של פופ, והפופ המזרחי הוא הווריאציה שלנו, וישנן עוד בערך אלף סיבות אחרות ותהליכי עומק נוספים.

      תחנה חמישית: הזמן עושה את שלו

      עמיתי אבנר שביט היטיב להראות כיצד המשא ומתן המדיני נעלם מהמסכים בד בבד עם אובדן העניין בו גם במציאות. בפראפראזה, נוכל לטעון דבר דומה על היעלמות מה שעד לא כל כך מזמן נתפס כהוויה כללית עולה בישראל, לרבות במוזיקה - תרבות השאנטי הישראלית. מהגל של שוטי הנבואה, שבע, גאיה ואחרים, ובעיקר מההווייה הכללית שלהם, נותר היום בפלייליסט מעט מאוד, מעט אברהם טל ומוש בן ארי, ולרגעים מסוימים גם התקווה 6, או יובל דיין ועידן רייכל (שיהיה זה מעט גס לכבול אותם להגדרה הזאת, בהיותם מסמלים תופעות גדולות הרבה יותר). הקהל כבר לא בעניין הזה, וגם האמנים לא. בעולם, ילד, אין מקום לסתם חולמים, וכך גם בישראל של נתניהו: החלום ההיפי מתקשה להמריא, וההתעוררות כואבת.

      תחנה שישית: החיים שלנו תותים

      דיברנו כבר על התחלפות האליטות, וזה כולל עוד מגזר עוד אחד לפחות שנכנס למרכז התמונה. במקביל לתהליכים שהתרחשו גם על המסך הקטן והגדול כאחד, עד לכדי התפוצצות בשנים האחרונות, נכנסו מוזיקאים דתיים וחרדים לשורה הראשונה של המיינסטרים הישראלי ונוכחים הרבה יותר מבעבר - ונדמה שזה דווקא כן קשור לתהליכים פוליטיים מסביב, ולנרמול של הקול הזה בעשרים השנה האחרונות. התופעה המעניינת היא שככל שהזמן עובר הז'אנר היהודי - ככל שאפשר להגדיר אותו כז'אנר - נעשה מגוון והתרבו בו מאוד הקולות והצבעים. דמויות כמו ישי ריבו וחנן בן ארי נעשו סופרסטארים, וכשרונות רבים אחרים עולים מדי שנה על הפרק. החותמת על הפרשה הזאת היא "החיים שלנו תותים" של חנן בן ארי, שאף נבחר לשיר השנה - ואולי השיר שמייצג יותר מכל את רוח התקופה, כמו גם את רוח המסרים של נתניהו: הבריאות? המצב הכלכלי? אין מה להתלונן, הכל דווקא בסדר, ברוך השם. במקום שבו אתם רואים פקקים הוא רואה מחלפים משום מה. ההמנון האסקפיסטי הגדול של זמננו ישכנע אתכם: נחזור על זה מספיק פעמים, ובסוף נאמין שזה גם המצב.