אני זוכר את הלילה בו הצעת
שנכתוב המנון לתזמורת בית הזונות
של פאני היל.
'נשים', התחלתי, 'צחצחנה את החצוצרות'.
'גברים', הוספת, 'היכונו לתקיעה'.
'עכשיו', אמרתי, 'צריכה לבוא שורה לוהטת, שורת אש',
ואת אמרת, 'עזוב, בוא נשיר קודם את מה שיש'.
(השיר "מכתב ליונה וולך" של רוני סומק, מתוך ספרו "נקמת הילד המגמגם")
בעוד כמה ימים ימלאו 75 שנה להולדת המשוררת האגדית יונה וולך ז"ל. כשאני מזכיר זאת למשורר והסופר רוני סומק, שהיה למשך מספר חודשים בן זוגה, הוא מצטט שני שירים, אחד שלו ואחד שלה. "כתבתי כמה שירים על יונה והיא כתבה גם שירים עליי. השיר 'מכתב ליונה וולך' מספרי האחרון 'נקמת הילד המגמגם' הוא פן אחד מאלף הפנים של ההיכרות והאהבה עם יונה וולך". השיר השני שסומק מצטט, כדי ללמד משהו על וולך, נכתב על ידה ונקרא "דובה גריזילית":
דובה גריזילית גידלה אותי
חלב כוכבים היה מזוני העיקרי
הדבר הראשון שראיתי
בימי חיי כוונתי שאני זוכר
היה אני איך אוכל לשכוח
"אלה שורות שבשפת הכדורסל קוראים להן התקפה מתפרצת", אומר סומק, "באה מישהי ופשוט מציירת מפה חדשה, מציירת משהו שלא היה לפניה בשירה. היא לוקחת את אזור הדמדומים של החוויות והרגש והופכת אותו למשהו אחר לגמרי. הדבר הגדול ביותר שקורה בשירים שלה זה לנפץ את תקרת הזכוכית של העברית. באחד השירים שלה היא כותבת: 'העברית היא אשה מתרחצת, העברית היא בת שבע נקיה'. היא ידעה לסבן את המילים גם ביד קשה וגם ביד רכה. התחושה שהיא יכלה לקחת מילים גם מהפנטהאוז של השפה וגם מהמרתף שלה וליצור את האלכימיה הזאת שפתאום הופכת את השפה למשהו שטביעת האצבע שלה מונחת שם. אני שמח מאוד שהייתי איתה בהרבה רגעים שבהם הרגשתי את המהלכים האלה שהיא עושה לשירה. יונה וולך היא מהאנשים האלה שאתה מתגעגע אליהם מאוד. מדובר בסופו של דבר באחת המשוררות הרומנטיות ביותר של על מדף השירה העברית".
המשורר והסופר האהוב רוני סומק, ששיריו תורגמו לעשרות שפות ושזכה בפרסים רבים, הגיע בדצמבר האחרון לגיל פרישה - 67. מבית הספר שבו עבד 38 שנה יצא אמנם לפנסיה כבר לפני שנה וחצי, אבל מאז הוא עובד פי אלף יותר קשה: השנה הוא מלמד קורס על שירי מחאה באקדמית תל אביב יפו; יש לו כיתת אמן בבית ספר המגירה וסדנה בספריה בבאר שבע; שיריו (שמבוצעים על ידי ברי סחרוף, אלון אולארצ'יק, שאנן סטריט ועוד) יצאו באלבום מלבב ששמו "מדרכות מפיקות חשמל"; ואם זה לא מספיק אז בשבוע הבא הוא ייקח חלק במספר אירועים בפסטיבל המשוררים מטולה ה-22, שיתקיים ב-6-9 ביוני, מיזם שנתי של בית הקונפדרציה בירושלים בניהולו של אפי בניה. בין השאר הוא ישתתף במחווה לסופר אלי עמיר, לצד המשורר והמוזיקאי ויסאם ג'ובראן, הסופרת אורה אחימאיר והשחקן דורון תבורי; בערב הוקרה למבקר התרבות וחוקר הספרות פרופ' אריאל הירשפלד; באירוע "לנסות ולפרוץ מעבר למלים: מפגש עם רחל חלפי", וישתתף במופע המוזיקה והשירה "פטישי הא"ב: מוזיקה ושירים שמכים בראש".
"מאוד מוזר להגיד את המילה פסטיבל ולהגיד את המילה שירה, זה אפילו אוקסימורון", אומר סומק. "כי שירה זה משהו מאוד אינטימי, שאתה יושב בחדר, במקרה שלי זה חדר אטום, ואתה כותב בבדידות הנפלאה שלך, ופסטיבל זה משהו גדול יותר, עם מחיאות כפיים. אבל משוררים צריכים פסטיבלים מדי פעם כדי לצאת מתוך אותו חדר אטום, ולשמוע איזה ווליום מקבלים הדברים האינטימיים שלהם כשהם פוגשים קהל. אני נמצא במטולה כמעט מהפסטיבל הראשון. אני מקפיד להגיע למטולה גם לפסטיבלים שאני לא משתתף בהם, מכיוון שאני אוהב את האווירה, אני אוהב את העובדה שקורה משהו שמשלב גם מוזיקה, שמגיעים אליו המון אנשים. הפסטיבל הזה הולך להיות אחד היפים והמרגשים ביותר. הוא מוקדש לזכרו של עמוס עוז".
אתה מופיע בפסטיבל שהמנהל האמנותי שלו הוא בני ציפר, דמות שנויה במחלוקת, שבין השאר עורר זעם ציבורי כשכתב במרץ 2016 בהארץ: "אמנים, מגתה ועד אייל גולן, מוכרחים גם לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים ויצריים בחיים, כגון משגלים עם מעריצות צעירות. בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו". אתה חש בנוחות עם דבריו?
"בני ציפר לא צריך את הגנתי. אני יודע שעל המשפט הזה הוא התנצל אחר כך ובכך נגמרה הפרשה. בני הוא בעיני עורך מדור ספרות מצוין. מצוין כיוון שהוא לא תמיד צפוי. העולם, למשל, יכול בשבוע מסויים להכתיר זוכה בפרס נובל לספרות ובני יבחר לפרסם באותו שבוע מסה על כתב יד חדש שנמצא במערות קומרן. באופן לא הגיוני כתב היד ייראה פתאום, בעיני, חשוב יותר. ולא לדאוג, מסה על זוכה בפרס הנובל תופיע שבוע אחרי בעיתון וזווית ההתייחסות אליו תהיה אחרת ויהיה גם רישום מופלא של ערן וולקובסקי. אני אוהב גם את פסטיבלי השירה שהוא עורך במטולה. הוא ממשיך שם מסורת שהחלו בה קודמיו, מסורת שבה מתנופפים דגלי השירה בראש התורן. יכול להיות שאני נשמע כמו מדליק משואות, אבל אני יכול להעיד בשבועה על כל מילה".
בוא נדבר על הדרך שעשית בשירה. איך השתנתה הכתיבה שלך מאז שהתחלת ועד היום?
"כששואלים אותי לאן אני הולך, אני יודע. כששואלים אותי בכתיבה לאן אני הולך, אני משיב 'כשאני אחזור אני אדע איפה הייתי'. מכיוון שמדי פעם אני עוצר, מביט אחורה, ומנסה להוריד לעצמי שליש על התנהגות טובה, יש לי תחושה שאני כל הזמן מנהל איזה פינג פונג בין מה שקורה בחיים לבין מה שקורה בשירים. כל השינויים שקורים בשירים מתכתבים עם השינויים שקורים בחיים. אני מרגיש שכל פעם נוסף נושא, כל פעם נוספת נקודת מבט. אתה מתאהב, אתה מתחתן, אתה מוליד ילדה, והדברים האלה הופכים את הטריטוריה השירית לטריטוריה הרבה יותר רחבה.
"התחושה שלי שהתחלתי כנהג קטר, שחיבר לקטר שלו קרון אחד. במשך השנים נוספו עוד קרונות, אבל אני עדיין על אותה מסילה. העניינים שאני מנהל מחוץ לשירה, נגיד בשנים האחרונות הציור והעבודה עם מוזיקאים, נמצאים גם על אותה מסילה אבל בהם אני מנסה לעשות משהו אחר. אני מנסה לחבר בין אש ומים בנקודת הרתיחה".
לפני זמן קצר יצא האלבום המקסים "מדרכות מפיקות חשמל", ובו אמנים מבצעים משיריך שהלחין חיים רחמני. אחד מהם הוא השיר הבלתי נשכח "7 שורות על פלא הירקון" שבעבר ביצע נמרוד לב. מה הסיפור מאחורי השיר?
"הייתה לי חברה הולנדית בשם קרולין שסיפרה לי על תבנית נוף ילדותה בשכונה באמסטרדם, ויום אחד שאלה אותי מה המקום הכי יפה בתל אביב. ואני, שעד אז לא הכרתי טיסות לחו"ל, אמרתי לה 'נהר הירקון'. יום אחד היא אמרה לי, 'אולי סופסוף נלך ונראה את הנהר שאתה כל כך מדבר עליו?'. נסענו בקו 4, הלכנו כמה צעדים ברגל, ואז היא הסתכלה אליי במבטים שאתה רואה רק בתוכניות של נשיונל ג'יאוגרפיק, שהאנתרופולוג מסתכל על היליד. היא אומרת לי: אתה רוצה להגיד שלשלולית הזאת קראת נהר? עוד לפני שהספקתי לענות ראיתי את המבט שלה תקוע בגשר, ואז היא אמרה לי: רוני, אני בחיים לא ראיתי גשר כל כך גדול מעל תעלת ביוב. באותו רגע רציתי שתצא אש מהמים, רציתי שיהיה קסם, שיהיה סנטימטר מקילומטר הסיפורים שסיפרתי לה וזה לא קרה"
"אבל התיקון לסיפור הזה קרה בשלושה לחנים שהלחינו את השיר הזה. הלחן השני היה של נמרוד לב. הוא היה אז חייל בגלי צה"ל. הוא התקשר אליי באיזה יום, וביקש רשות להלחין את השיר. הוא דיבר בהתלהבות של מי שכבר לקח את המילים, לקח את שבע השורות האלה, תפר להן כנפיים והעיף אותן הכי רחוק שיש. כשנפגשנו והוא השמיע לי את מה שהוא עשה אמרתי לו שמחיאות הכפיים שלי שנקנו מראש עכשיו הופכות להיות לסוערות יותר. עברו כמה שנים, וחיים רחמני ולהקת קטב מרירי לקחו את השורות האלה והביאו אותן למקום הכי גותי שיכול להיות. עכשיו תאר לך מה אני מרגיש. ובימים אלה יצא אלבום שנקרא 'מדרכות מפיקות חשמל', שבו חיים רחמני הלחין שירים שלי, וטליה אליאב שרה את השיר הזה, ופתאום אני מרגיש איזה מסע עשיתי, כי הביצוע שלו כל כך יפה שפתאום המוזיקה הופכת להיות הליקופטר שחג וחג ולא מפסיק לחוג מעל המקום שבו זה התרחש. מוזיקה בעיני זה לא ניסיון לאייר את הטקסט, אלא ניסיון של המלחין להגיד למשורר: אם אתה חושב שמילה שלך שווה אלף תמונות, אז אני אגיד לך שתו שלי שווה אלף צלילים, ובוא נקפץ יחד על סולם התווים הזה".
לפני קצת יותר משנתיים פורסם בהארץ מאמר אכזרי ומעורר סערה שכתב יהודה ויזן על סומק, עם הכותרת: "רוני סומק, יאיר לפיד של השירה העברית". המאמר יצא בעקבות צאת ספרו האחרון של סומק, "נקמת הילד המגמגם". כבר בפסקה הראשונה החלו מטחי הקטילות: "רוני סומק הוא מתחזה. מתחזה למשורר, מתחזה לאמן פלסטי, מתחזה לאיש רוח", ובהמשך נטען בין השאר כי סומק הוא "פוליטיקאי של ממש" ו"עסקן על" וכי לשיריו "יש מנגנון מוכן מראש, שהופך את היצירה מאמנות למיומנות ותו לא". ביצת הספרות רעשה וגעשה בעקבות הביקורת החריפה. המשוררת אגי משעול כינתה אותה בעמוד הפייסבוק שלה "סדיזם והשפלה לשמה".
איך הרגשת אחרי הביקורת של ויזן?
"לא התייחסתי למה שהוא עשה. אני אתחיל להתייחס לזה אחרי שאני אסיים את הקורס באינסטלציה שנרשמתי אליו, כי אז אני אדע לטפל בג'ורות. קרה פה משהו מאוד מוזר. הוא ניסה להקיא עליי. אני זזתי, אז הוא הקיא על עצמו. בדרך כלל פינקו אותי בדברים שכתבו עליי. היו גם לאורך השנים מקומות שבאו אנשים ואמרו 'אנחנו לא אוהבים סוג כזה של שירה', וזה היה בסדר. במקרה הזה, מי שטוען שזאת היתה ביקורת, אני עונה לו שאני לא הרגשתי שזו ביקורת.
"אם אנחנו מדברים על ביקורת, אני יכול להיות גאה בזה שנועה שקרג'י, יגאל שוורץ וקציעה אלון ערכו ספר שנקרא 'מילת הכבוד שלך הרחוב' - עיונים בשירה שלי, והאנשים שכתבו בו זה נבחרת החלומות, מבקרים שאני מאוד אוהב. אני בתחושתי מרגיש שכמו שאומרים הסינים 'מוטב להדליק נר מאשר לקונן על החושך'. מול החושך שהיה שם, זה לא אור אלא מדורה".
אתה בכלל קורא ביקורות עליך?
"בטח שאני קורא ביקורות עליי. אני אגיד לך יותר מזה: אל תאמין למי שאומר שהוא לא קורא ביקורות. אתה קורא ביקורות כי זה מעניין אותך לדעת מה כתבו, מה אמרו, איך מקבלים אותך. זה לא מה שחלילה צריך להשפיע. נפגשתי עם עמוס עוז אחרי שהופיעה הביקורת של ויזן. עמוס אמר לי: אני מברך אותך. אמרתי לו: למה? הוא אמר: אם כתבו עליך ככה, סימן שנכנסת לליגה של הגדולים".
הוזכר יאיר לפיד. אתה נחשב למקורב אליו והוצבת במקום האחרון והסמלי ברשימת יש עתיד. לא הפריע לך אף פעם הזגזוג הבלתי פוסק בעמדותיו או חוסר הדיוקים שלו?
"אני לא רואה זגזוג. ואם לפעמים יאיר משנה עמדה הרי שאלה לפעמים חוקי הפוליטיקה. אני יודע שלבו נקי ואני יודע שיש לו באמת כאבי מדינה. בנובמבר 2011, כמה חודשים לפני שהקים את יש עתיד נשאל יאיר לפיד בראיון לגלובס איזה מועמד הוא היה מציע לתפקיד שר התרבות. התשובה שלו הייתה רוני סומק. ולכן ב-3 מאי 2012 כאשר הוכרז על הקמת 'יש עתיד' ושמי היה ברשימת המייסדים חשבו רבים שהנה מתחילים לתפור לי חליפת מיניסטר. למחרת בראיון עם מרב מיכאלי, שעבדה אז בעיתון הארץ, אמרתי שפוליטיקאי צריך להיות עם רגליים על הקרקע ואני שומר לעצמי את זכות הריחוף. כך הבינו החייטים שאני לא ברשימה. עד ש'יש עתיד' קמה הצבעתי בעיקר בעד מפלגות כמו הפנתרים השחורים, ויקטור תייר או כיכר הלחם.
"יאיר נולד בחדר הלידה של המנהיגים הגדולים. אני בטוח שהוא הולך להיות מלך האריות בג'ונגל הפוליטי שלנו, אני בטוח שהוא ינסה ברצינות למחוק את קווי העוני, שידע למלא את המקררים הריקים של העניים ובעיקר שידע להתחיל לאיית את המלה 'שלום' בימים שכל כך הרבה מנסים למחוק אותה מסדר היום. וחוץ מזה מנהיג שיש לו בספריה את כל הספרים של ויסלבה שימבורסקה ועל הקיר תלויה תמונה של מוחמד עלי הוא המנהיג שהייתי רוצה שינהיג את המקום בו אני חי".
הבחירות החוזרת יאלצו אותנו לספוג את מירי רגב כשרת תרבות עוד קצת זמן, עד ספטמבר. מה תאחל לה לקראת פרידתה מתפקידה ומה אתה מצפה משר התרבות הבא?
"אני מאחל לה להיות כל דבר חוץ משרת התרבות. היא הרי התגנדרה בכך שהיא לא קראה צ'כוב. אם היא היתה קוראת את צ'כוב אז היא היתה מגיעה למשפט 'אם במערכה הראשונה תלוי אקדח, במערכה השלישית יורים בו'. מכיוון שהיא החליטה שבכל דבר היא יורה כבר במערכה הראשונה, אז גם לדברים טובים שלה היה ריח של אבק שריפה. אני מתגעגע לשר תרבות שכן יקרא את צ'כוב ויבין שבתרבות יש כמה מערכות, ולא צריך להריח את אבק השריפה כבר במערכה הראשונה".
מה יחסך לגל ערס פואטיקה של עדי קיסר וחבורתה? לפני כמה שנים עלתה השאלה אם הם מהפכניים אמיתיים או פרובוקטורים מחושבים. איך אתה מביט בהם בפרספקטיבה של כמה שנים מאז שהופיעו?
"אני יושב עכשיו בחדר עמוס בספרים. אני שולח מבט לעבר המקום שבו מונחים הספרים של רועי חסן ועדי קיסר, וזה מקום של כבוד, כי אני אוהב את השירה שלהם. כל להקות החימום שכללו מילים כמו 'פרובוקציה' או 'מהפכה' היו בסך הכל שלטים בהפגנה. מה שנשאר זה השירים. ברגע שהשירים של המשוררים האלה טובים, זה בעצם הניצחון הגדול. אני אוהב את השירים של רועי חסן ועדי קיסר מכיוון שנאי מרגיש שהם מושפעים מזמרים שאני אוהב. הם מושפעים לדעתי משירים של פאט פרקר, שהיא משוררת אמריקנית שיש לה כפפות בוקס בצבע שחור. השירים של רועי חסן מושפעים מקולנוע, מראפ, ממוזיקה שמאמינה שמוזיקה זה יותר משתי גיטרות בס תופים. אני חושב שהצעקה שלהם מאוד פוטוגנית וקצת גרמה לאוויר הנקי של השירה פתאום לקבל שריטה, ושריטה פואטית שלפחות עליי השאירה רושם חזק. ובכלל, כל דבר שמנער את המים השקטים של השירה וגורם לאיזושהי סערה קטנה, זה דבר שאני מרגיש שאני רוצה להיות לידו".
שבוע הספר בפתח. נשמח, לקינוח, לקבל ממך המלצות ספרותיות.
"יש שלושה ספרים שמונחים כעת על השולחן שלי: 'אתי החיים משחק הרבה', ספר שבו דויד גרוסמן המופלא הולך על כל הקופה מבחינתי. זה ספר שקראתי אותו וחזרתי לקרוא אותו, כיוון שהוא באמת ריגש אותי מאוד מאוד. הספר השני הוא ספר אנתולוגיה נפלא שערכו רפי וייכרט וגור אלרואי, שנקראת 'בבואי היה המקום', אלה שירים על הגירה לישראל. הם עשו פה עבודה יוצאת מהכלל. הם לקחו שירים שכתבו משוררים על חוויית ההגירה שלהם, ומעבר לעובדה שדברי המשוררים מתכתבים עם דברי הימים, הם הצליחו להראות איך כשמשוררים תולשים דפים מהיומן הכי פרטי שלהם הם הופכים להיות הכי מרגשים. ספר נוסף שקראתי באחרונה יותר מפעם אחת, למרות שזה לא ספר חדש, זה 'איפה תהיו' של פאט פרקר, שתרגמו יעל דקל, יעל חזן וחני כבדיאל. זה מסוג ספרי השירה שאתה מניח אותם על מדף הספרים המטלטלים, ספר שכותבת משוררת שמוכיחה שלפעמים אתה יכול להניח את הפסנתר שלך לא רק באולם קונצרטים אלא גם באמצע הרחוב, ולנגן, ובטוח שיהיו אנשים שיעברו לידך וישמעו".