המפוספסת והצפוי: אייל גולן ועדן בן זקן לא מתעלים באלבומים החדשים

באלבום החדש שלה, הכולל 15 שירים, בן זקן ממשיכה לשדר כיף כיף כיף, ונשענת הרבה על ההומור שלה ("תרקדו" המוצלח, למשל). חלק גדול מהשירים הם להיטי מסיבות די חופרים, בתוכן ובצורה. היא חותכת לפעמים את השירים ועוברת לדיבור ("די, נו" ב"יאסו", "אין פזמון, תרקדו" בשיר "תרקדו") באקט שהוא דווקא מרענן, של מי שלא לוקחת את עצמה עד כדי כך ברצינות. אבל זה לפעמים גם קצת חבל, כי עדן בן זקן כן צריכה לקחת את עצמה יותר ברצינות: יש לה קול גדול, שמתבזבז לא פעם על טקסטים גרועים ("נתת לי מילה של גבר, לא תפגע בי עוד EVER"). בלדות ענק שממצות את הפוטנציאל שלה, מהסוג של "מנגינה" או "פיסה מזכרוני", לא נמצאות כאן. המניירות בקול דווקא כן.

מול חגיגת השמחה ושבירת השירים, "חיים שלי" הוא גם אלבום שמרני מבחינת התכנים שלו ("עוד אוהבת" ו"תגיד לי ז'ה טם", למשל). אחרי ארבעה אלבומים, הגיע הזמן לשאול לאן עדן בן זקן הולכת: היא כנראה תזכה שוב בתואר זמרת השנה ותכניס עוד הרבה להיטים לרדיו, אבל אי אפשר שלא לחוש שהיא יכולה לשיר עוד שירים הרבה יותר טובים.

השיר המוצלח: "תל אביב בלילה" - להיט מוצדק, והכי קרוב שיש לנו לאיימי וויינהאוס בעברית.

יש מי שמפסיק להוציא אלבומים - ומי שמחליט שאם כבר עושים את זה, אז מוטב לדחוס פנימה כמה שיותר. שני חלקים ולא פחות מ-20 שירים יש ל"הפוך מהיקום". זהו אלבום האולפן ה-22 (!) של אייל גולן, שבעקביות מוציא אלבום חדש מדי שנה מאז 2007. עומס השירים מאפשר לגולן לירות לכל הכיוונים ולנוע על כל הרצף שבין להיטי מועדונים לבלדות בניחוח לטיני, ובין שירי אהבה ולשירי אמונה. אבל, אם להודות על האמת, 20 שירים זה הרבה יותר מדי כמעט בכל מקרה, ואפשר היה בהחלט לחתוך לא מעט. בהתאם, קשה לאפיין קו מיוחד ל"הפוך מהיקום". גולן הוא גולן, על יתרונותיו וחסרונותיו: עדיין זמר ברמה הכי גבוהה שיש, עדיין משחרר אלבומים ארוכים ולא אחידים ברמתם. כך גם "הפוך מהיקום": לא נפילה ולא התעלות - בעיקר עוד אלבום בקטלוג, ולאורך זמן זה קצת משעמם.

מה שמוסיף עניין הוא שיתופי הפעולה, ובעיקר עם משה פרץ - ששותף ללא פחות מאשר ארבעה שירים חדשים, מהטובים יותר באלבום. באחד מהם "כמה ימים", גולן שר לו: "חולה על השירים שלך, אחי הקטן". זה שיתוף פעולה מעניין, שנראה קצת כמו העברת מקל: פרץ הוא בכיר הזמרים המזרחים הגברים מהדור שמתחת לאייל גולן, ועכשיו שניהם באותה סירה, מתמודדים עם הטלטלה שעומר אדם ועדן בן זקן מעבירים את הז'אנר ואת המוזיקה הישראלית בכלל. זמר נוסף שהוזמן להתארח הוא בניה ברבי, אחת הדמויות הכי מעניינות היום במיינסטרים הישראלי, אבל הדואט המשותף שלהם לא משאיר חותם.

השיר המוצלח: "המילים החסרות", שיתוף פעולה נוסף עם משה פרץ (שאינו חידוש ללהיט הנשכח של שי גבסו).

זה פרויקט מהסוג שכבר לא יוצאים כאן: אוסף לחנים מקוריים של חיים רחמני (קטב מרירי) לשירים של המשורר רוני סומק, בביצועים של כמה מהאמנים המלהיבים שפועלים כאן, בהם ברי סחרוף, אלון אולארצ'יק, אבטה בריהון, טליה אליאב ואחרים. אלבומים של שירי משוררים לפעמים נגועים בעידון יתר, זכר לימים עברו. זהו אינו המקרה: השירים של סומק, שעוסקים בחושניות ובדרמה החברתית של המקום הזה, מקבלים עיבודים אינטנסיביים ומקוריים. בשולי הדברים נזכיר שסומק נהנה לאחרונה גם מלחן של שי צברי ודודוש קלמס לשיר "קו העוני" - שיר הנושא של הסדרה "מעברות", שאינו נמצא כמובן באלבום הזה.

יש משהו בשירים של רוני סומק שנבחרו לפרויקט הזה שהם כבר רוקנרול. בשיר הפותח, "יסמין, שיר על נייר זכוכית", פורס סחרוף את הסיפור כולו, בשיר שמתעד האזנה לשיר של פיירוז: "אני שומע אותה בפיאט של מוחמד בצהרי רחוב אבן גבירול - זמרת לבנונית שרה במכונית איטלקית של משורר ערבי מבקעה אל גרביה ברחוב על שמו של משורר עברי שחי בספרד". הערבוב של הצבעים והקולות והטרגדיה של העיר מחלחלים יחד מהטקסטים אל המוזיקה עצמה, בעיבודים אפלוליים בדרך כלל שמנסים למזג את כל אלה ומשרתים את המילים. לא כל השירים מהדהדים בסוף ההאזנה, אבל רבים מהם מעוררים מחשבה ונשארים בראש עוד הרבה זמן לאחר מכן. בקיצור: "מדרכות מפיקות חשמל" הוא פרויקט חכם מאוד, שעובד על הראש, על האוזן ועל הלב שמוכן להיפתח אליו.

השיר המוצלח: "שיר חרטה" - קוסטה קפלן (להקת חיה מילר) צועק נפלא, ומזכיר עוד פעם שהוא אחד הרוקרים הכי מעניינים בישראל.