יש שלושה דברים בטוחים בחיים האלה - מס הכנסה, המוות והשיער המופלא של אלן פרסונס. רעמת האריה המפוארת ומעוררת הקנאה של המוזיקאי הבריטי בן ה-70 עשתה את דרכה לבמה בהיכל התרבות בתל אביב אמש, לרגל הביקור הרביעי של האמן ולהקתו בישראל בעשור האחרון. וכמו בפעמים הקודמות, פרסונס סיפק את הסחורה.
רשימת השירים של "הפרוייקט החי" של אלן פרסונס לא השתנתה יותר מדי בביקורים הקודמים של הלהקה בישראל (2010, 2015 ו-2017) אך הפעם פרסונס הגיע למחוזותינו פחות מחודשיים לאחר שהוציא אלבום חדש, ראשון מזה 15 שנה. כתוצאה מכך, הקהל הישראלי "זכה" לשמוע חמישה שירים חדשים ולא מוכרים, על חשבון כמה להיטים שנשארו בחוץ בלית ברירה. השירים החדשים זכו כצפוי לקבלת פנים די קרירה, אך לא נראה שאת פרסונס הוותיק (70) זה מעניין יותר מדי.
גולת הכותרת של המופע, שתועד על ידי 18 מצלמות וידיאו מקצועיות (בדרך ל-DVD רשמי?) היה החיבור המסקרן בין פרסונס ולהקתו לבין התזמורת הפילהרמונית הישראלית. על הנייר, שיתוף הפעולה בין פרסונס - ההגדרה המילונית של "מוזיקאי של מוזיקאים" - לבין המוסד התרבותי הוותיק והמכובד ביותר שיש לישראל להציע אמור היה ליצור פצצות תבערה מוזיקליות חד-פעמיות ומרגשות. בפועל, מדובר היה בפספוס ענק. נגני הפילהרמונית המצויינים והמנוסים אמנם היו על הבמה, אך כמעט שלא באו לידי ביטוי. בין אם נבלעו בתוך עיבודים רוקיסטיים מדי או שהפכו לסטטיסטים בשירים בהם לא היה בהם כלל צורך - ניכר שלא באמת נעשה ניסיון אמיתי להרים גרסה אורקסטרלית לשירים המצויינים של פרסונס, אלא רק "להעשיר" את הסאונד של המופע שרץ כבר שנים.
מדובר בפספוס ענק בעיקר מכיוון שהפילהרמונית יודעת להתאים את עצמה לצרכיהם של אמנים שיודעים "להשתמש" בה נכון. אמנים מקומיים עשו את זה ובגדול - מדני סנדרסון ושלמה גרוניך, דרך אביב גפן ויהודית רביץ ועד שלומי שבן, ששיתוף הפעולה שלו עם הפילהרמונית הפך למיני סיבוב הופעות מצליח שהביא את שני המוסדות המוזיקליים לקהלים חדשים ומפתיעים. לא ברור כמה פרסונס והמנהל המוזיקלי שלו טום ברוקס עבדו על הקשר עם הפילהרמונית, אבל התוצאה הייתה לא יותר מנחמדה.
במהלך סולו קלידים קיבלנו טעימה קטנה, קטנה מדי, מתוך האפוס המופתי שהוא הצד השני של התקליט "Turn Of A Friendly Card". אחרי כמה צלילים מופלאים המנגינה התחלפה למנגינה מוכרת אחרת - ההמנון הלאומי "התקווה". זה היה גימיק נחמד, אבל היה נחמד יותר לשמוע את השירים שבשבילם התקבצנו בהיכל התרבות. כך גם קיבלנו רק טעימה מ-"The Raven" הנפלא מהאלבום הראשון של הלהקה, וזה עדיין יותר ממה ששמענו מתוך Limelight, Psychobabble, What Goes Up, Ammonia Avenue, Snake Eyes, The Ace of Swords והפייבוריט שלי If I Could Change Your Mind ששוב נשכח בחדר החזרות. עוד ראוי לציין שב-2015 הלהקה ביצעה 27 שירים בהיכל מנורה מבטחים - בעוד אמש הלהקה ביצעה רק 19, מתוכם כאמור 5 שירים חדשים ולא מוכרים.
הטור דה פורס של ההופעה, ביצוע מרתק של להקתו של פרסונס והפילהרמונית לקטע הסימפוני "שוליית הקוסם" של פול דיקא (שמוכר לכולנו בזכות מיקי מאוס והמטאטים המרקדים ב"פנטסיה" של דיסני), הדגים איך כן ראוי לחבר בין הפילהרמונית ללהקת רוק. אך זה היה רגע חד-פעמי שרק הדגיש את הפספוס של שאר העיבודים בהופעה.
בשורה התחתונה זה לא באמת שינה. כמו בהופעות הקודמות של הלהקה, רצף הלהיטים שסוגר את ההופעה שכולל את "Eye In The Sky", "Old And Wise" ו-"Games People Play" עושה את העבודה ומוציא את הקהל בהיי מטורף אל החיים עצמם. ובצדק, מעטים האמנים שיש להם בארסנל אפילו שיר אחד בקליבר הזה. זה נכון שאפשר היה ליצור עיבוד מרשים יותר לכל אחד מהשירים האלה בשיתוף פעולה עם הפילהרמונית, אבל גם הביצועים הקלאסיים והמרגשים בפשטותם של הלהקה - ובעיקר של הסולן הכבר-לא-חדש פי ג'יי אולסון, שמצליח לרגש גם כשהוא לא מצליח לפגוע בתווים המדויקים - עשו את העבודה. סביר להניח שגם בפעם הבאה שהוא ירצה לקפוץ לביקור, נבוא לראות את פרסונס.