דני סנדרסון הוא אחד מכותבי השירים הגדולים בתולדות ישראל; גידי גוב הוא סולן הרוק המושלם; אלון אולארצ'יק הוא ככל הנראה הבסיסט הכי אנדררייטד בתולדות המוזיקה, התשובה הישראלית לפול מקרטני ואנדי רורק; יצחק קלפטר הוא ככל הנראה הגיטריסט הישראלי הגדול בתולדותינו; מאיר פניגשטיין הפך ממתופף מוכשר לבורג מרכזי בתעשיית הקולנוע האמריקנית; ויוני רכטר הוא פאקינג יוני רכטר. אבל כל אלה לא מעניינים אף אחד. בשנים האחרונות פחות מדברים על ששת המוזיקאים הגדולים האלה, למרות שרובם מופיעים ויוצרים - אלא בעיקר על הצלע השביעית ב"כוורת" האגדית - אפרים שמיר. למה? לא בגלל שהוא הוציא איזה אלבום חדש או יצא בסיבוב הופעות מעניין, אלא בגלל שהוא אוהב לפרסם דברים בפייסבוק בלי לדפוק חשבון. דונלד טראמפ הישראלי, רק בלי הכסף הגדול, הכוח, השררה או השיער המוזר.
מעבר להיותו כותב שירים מחונן וזמר נפלא, איכשהו אפרים שמיר מיצב את עצמו כקוטר בלתי נדלה. שונא מקצועי. זה התחיל הרבה לפני שצוקרברג נולד, כששמיר כתב את "נכון את יפה", שיר השנאה האולטימטיבי, לירדנה ארזי. נזכיר למי שלא מכיר את הפולקלור הישראלי הזה: אפרים היה מאוהב בעמיתתו ללהקת הנח"ל בתחילת שנות ה-70, אך חיזוריו לא עזרו לו והיא דחתה אותו. בתמורה הוא כתב עליה את אחד השירים האכזריים שנכתבו בשפה העברית, כולל האיחול המפורש "לא תדעי אהבה אמיתית לעולם". ארזי, כך מספרת האגדה, כל כך נפגעה שהיא נמנעה מלשמוע את השיר מאז ועד היום. אגב, הלחן של השיר דומה באופן חשוד במיוחד לשיר נשכח משנות ה-60 בשם "Hold Me" של המוזיקאי הבריטי פי ג'יי פרובי. חפשו ביוטיוב.
"נכון את יפה"
בשנים האחרונות, שמיר מנצל את הרשתות החברתיות כדי למצב את עצמו כילד הרע של הרוק הישראלי, אך רק בעיני עצמו. בדפוס חוזר הרסני, שכולל חוסר מודעות חסרת כל חן, שמיר מרחיק ממנו את מעט המעריצים שעדיין שומרים לו אמונים. זה התחיל בפוסט די משעשע בו הוא לעג למוזיקה של שלמה ארצי, שזכה לחשיפה גבוהה - ומאז נראה ששמיר התאהב בלייקים ומנסה לשחזר את הוויראליות בצורות קצת פחות מתוחכמות. מכאן שמיר המשיך בהערות הומופוביות (עליהן התנצל בדיעבד), וספק גזעניות נגד שרית חדד. את דעותיו הפוליטיות מעולם לא הסתיר, כאשר נראה שאין אצלו מקום לדעות מורכבות, ופוסטים רבים שלו תוקפים מתנחלים, חרדים ואנשי ימין בלי הרבה תחכום.
חשוב לציין, הפוסטים שלו לא יותר חריפים מרוב הפוסטים והטוקבקים שניתן לקרוא ברשת. למעשה, לרוב תגובות הנאצה שהוא מקבל חמורות וקשות יותר לקריאה מאשר הטקסטים שהוא עצמו כתב. הסיבה היחידה ששמיר הפך ל"כוכב רשת" היא שהוא עדיין נחשב לפיגורה ציבורית. שביעית מהלהקה הגדולה ביותר בתולדות ישראל. האיש שהלחין את "ערב של יום בהיר", שר את "היא כל כך יפה" והלחין את "שיעור מולדת". בפועל, אם שמיר יוציא מחר אלבום חדש, טוב ככל שיהיה, הוא לעולם לא יקבל עשירית מתשומת הלב שיקבל פוסט עילג שלו נגד בית המלוכה הישראלי.
אז אתמול, לאחר פרסום דבר מותה של נחמה ריבלין, שמיר בחר לפרסם בדיחה סרת טעם נגד אשת ראש הממשלה. הרשת מיהרה לגנות ולתקוף אותו, כאשר שרים וחברי כנסת פינו מזמנם החשוב בתקופת הבחירות הבלתי נגמרת כדי לתקוף את שמיר ולהעמיד אותו במקומו. נאמר במפורש: הפוסט עצמו ראוי לכל גינוי, אבל אלמלא התגייסות התקשורת והפוליטיקאים, הוא היה הולך לאיבוד בין שלל האמירות האלה שמנפקות הרשתות החברתיות מדי יום. "הסערה" התקשורתית מטופשת בין אם מדובר בפוסט גזעני של הצל ובין אם מדובר בפוסט מגעיל של אפרים שמיר. שניהם לא יותר מקוריוזים לא מזיקים, שבעיקר מביישים את "השבט" שלהם בשם חופש הביטוי.
מותר גם לגלות שאת הדברים שאפרים שמיר כותב בפומבי אפשר לשמוע בלא מעט פורומים סגורים. בטח נגד שרה נתניהו. הוא סך הכל מהדהד את השנאה העזה שמבעבעת מתחת לפני השטח בכל הציבורים בישראל. הימין שונא את השמאל, השמאל שונא את הימין, חילונים שונאים חרדים, חרדים שונאים חרד"לים, מתנחלים שונאים ערבים וכן הלאה. כל השנאה הזאת מתנזקת לבית המחוקקים שלנו וכלי התקשורת שלנו שמתרכזים בפוסט חסר משמעות בפייסבוק במקום להדגיש שוב שאדם חשוד בפלילים שמעליו תלויים שלושה כתבי אישום בכפוף לשימוע בגין שחיתות מינה את עצמו לשר המשפטים. אבל היי, זה הרבה פחות מעניין מזה שהאיש שייצג את ישראל באירוויזיון 1974 כתב משהו בפייסבוק הפרטי שלו נגד השרה של המדינה.
ואולי זה הדבר הכי חשוב שאפרים שמיר לא מבין, שהאש שהוא כל כך אוהב להצית ברשת מציתה לא רק את שאריות הקריירה שלו - אלא גם מסיטה את תשומת הלב מהנושאים שהוא עצמם מקטר עליהם. למעשה, משפחת נתניהו לא יכולה הייתה לבקש מתנה גדולה יותר מאפרים שמיר, שהציב אותה בעמדת מגננה שמותקפת שוב על ידי האליטה הישנה.