אפשר להעריץ אותו או לכעוס עליו, להתרגש או ללכת לאיבוד. זאת אולי קלישאה, אבל עמיר בניון הוא באמת מוזיקאי שאי אפשר להישאר אדיש אליו, בשקט או בסערה. זה קשור בסגנון השירה המדהים שלו, בכתיבה הבלתי רגילה, בעיבודים המבריקים, אבל בעיקר בדבר אחר: ברגש. לפעמים אמן משקיע בשיר כמעט את כולו. עמיר בניון שייך לחבורה מצומצמת של אמנים שנותנים אפילו יותר מזה: בכל שיר, בכל טייק, בכל פוסט בפייסבוק. כל זעם הוא קדוש וכל אהבה היא נצחית, הכל יוצא מהלב ונלקח אל הלב ב-400 קמ"ש, גם כשהוא צודק וגם כשהוא טועה.
כך היה כבר מהרגע בו הופיע לראשונה על במת המוזיקה הישראלית, עם אלבום הבכורה המבריק "רק את" בשנת 1999, לפני 20 שנה. ואמנם, "רק את" רק גדל עם השנים. ההצלחה הכי גדולה הגיעה אולי עם להיטים מאוחרים יותר, אבל עם הזמן האלבום הזה צבר מעמד משל עצמו כקלאסיקה במוזיקה הישראלית בכלל והמזרחית בפרט. "כשאת עצובה", "מורה לחיים", "יש לי חלום", "געגוע", שיר הנושא ואחרים הפכו למוכרים ואהובים. זאת נקודת ההתחלה המפוארת של אחד הווקאליסטים האהובים במוזיקה הישראלית בכל הזמנים, ואחד המוזיקאים המשפיעים והמקוריים ביותר בשני העשורים האחרונים.
לכן בשובו של עמיר בניון לאלבום במלאת לו 20 שנה, בהופעה חגיגית בהיכל התרבות בתל אביב, יש אלמנט של פיוס וחזרה למקום הראשוני שממנו בקעה היצירה שלו. רגע של עצירה והוקרה לקריירה מפוארת, מתוך מקום תמים עדיין, שבו, כמו שהוא שר בשלב מאוחר יותר, החלום חתם הסכם שלום עם המציאות.
אבל עמיר בניון, כפי הנראה, לא הגיע כדי לתת לקהל חוויה נוסטלגית. לצד להקה מרשימה הוא עלה בבגדים שחורים, מיעט לדבר בין השירים ולא שיתף באנקדוטות. אפשר להבין: מופעים מסוג זה מובנים בדרך כלל על ידי נורמות של התעשייה - ולא כל אמן מרגיש נוח בחגיגות האלה, שנושאות לעתים אופי מלאכותי.
על אנקדוטות, ממילא, לא קם ונופל מופע. אולם בתחילת הערב קרה משהו חריג בהרבה. בשירים הראשונים בניון פשוט לא מצא את עצמו על הבמה. הלהקה ניגנה היטב עיבודים מוצלחים לשירים המקוריים, בניון שר את שלו - אבל משהו בדרך לא התחבר, והמנועים לא התניעו. הוא נראה כמי שלא נהנה מהבמה, ומחפש השראה שתנחת עליו ותבעיר את האש במיתרי הקול שכל כך מזוהה איתו. בשליש הראשון של המופע הוא הצליח למצוא אותה מעט מדי.
לאט לאט ההופעה התחילה להתרומם, עולה ויורדת. ביצוע מדויק ל"געגועים לדמיון" היה אחת מנקודות המפנה. אך בסופו של דבר, מי שבאמת אפשרו לבניון להשתחרר היו האורחים במופע - ישי ריבו, נציג דור העתיד, ומיכה שטרית, שליווה מקרוב את בניון בראשית הדרך.
ריבו היה ללא ספק אהוב הקהל: הוא סיפר כיצד התחיל לכתוב שירים בהשפעת עמיר בניון, אמר שהגשים חלום בהופעה, ושר יחד איתו בסך הכל שלושה דואטים: "ספירה לאחור", "תוכו רצוף אהבה" ו"מורה לחיים". ריבו הוא זמר חינני, ויש לו קול נפלא, אבל הוא לאו דווקא הבחירה האולטימטיבית לביצוע השירים של עמיר בניון, הסוער פי כמה וכמה ממנו. הגם שריבו כבש אמנם את לב הצופים, לא הכל הצליח לו ולבניון: שניהם התקשו בביצוע של "מורה לחיים", למשל, אבל לפחות האנרגיות המשיכו להשתפר.
זה כנראה היה מספיק כדי לגרום לבניון להתחזק, כי מיד לאחר מכן הוא שר את הביצוע המוצלח ביותר של הערב, גרסת פסנתר שקטה ללהיטו "סופה". עם המומנטום, הגיע האורח המרגש באמת, מיכה שטרית, שהביא שמחה אמיתית לבמה. השניים שרו יחד את "אינתי עומרי" של שטרית, את "לפעמים" שהוא כתב לרון שובל והשניים ביצעו יחד בראשית דרכו של בניון, ואת "שמחות קטנות". שטרית, בעצמו אמן עם מורשת מפוארת, הביט בבן טיפוחיו לאורך האירוח כמו אב גאה.
מכאן ועד סוף המופע, זה כבר עמיר בניון אחר לחלוטין. הוא נתן ביצוע יפהפה ל"ניצחת איתי הכל", המשיך ישר ל"שלכת", עבר ב"דרך" וסיים את החלק הרשמי של ההופעה עם "עומד בשער" - רצף של שירים מושלמים שאמנים אחרים מעבירים קריירות שלמות בלי שיר אחד שמתקרב אליהם - ושוב האמן הענק הזה בשיא כוחו, נותן דרור לקול שלו לצאת החוצה ולאנרגיות סוף סוף להשתחרר.
בניון שב להדרן עם עוד שלושה שירים הכרחיים. הוא פתח בגרסת כיסוי שקטה, יפה ומתבקשת ל"אחרי עשרים שנה" של שמוליק קראוס, המשיך אל "הכל עד לכאן" וסיים עם "כשאת עצובה", אולי הלהיט הכי גדול מתוך "רק את". זה היה סיום חזק להופעה לא פשוטה בכלל: "אחרי עשרים שנה" ו"הכל עד לכאן" מסמלים דרך חתחתים, בלבול, גבהים ועומקים שהמחישו היטב גם את דרך התקדמות ההופעה, וזו אולי הדרך האמיתית והנכונה ביותר לציין 20 שנה לקריירה של עמיר בניון: לאו דווקא המופע החגיגי ביותר, לא מופע שבו הכל מושלם, אלא מסע מאתגר של חיפוש מתמיד אחרי הצליל המתאים, ההשראה, תוך כדי עליות וירידות, אכזבות והצלחות. כל עוד המוזיקה לצידו, הוא ינצח גם את הדרך הזאת.