פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "העיסוק התקשורתי בהפרעות אכילה צהוב ומזלזל, ויכול לגרום יותר נזק מתועלת"

      אחרי שהופיעה בין השאר ב"שטיסל", מון שביט עושה את הופעתה הקולנועית הגדולה הראשונה ב"אל תשכחי אותי" המרגש, בו היא מגלמת צעירה המאושפזת במחלקה לסובלות מהפרעות אכילה. בריאיון, היא מספרת איך רק אהבה תציל את כולנו

      "העיסוק התקשורתי בהפרעות אכילה צהוב ומזלזל, ויכול לגרום יותר נזק מתועלת"
      יונייטד קינג

      בסוף השבוע עולה כאן לאקרנים "אל תשכחי אותי", הסרט העלילתי הארוך הראשון בכיכובה של מון שביט, בניגוד לנהוג בימינו, היא לא תוכל לקדם אותו בפייסבוק שלה - פשוט כי אין לה אחד. "מחקתי את החשבון מזמן. וחזרתי בחודש שעבר ליום אחד כדי לקרוא שרשורים על האירוויזיון, ואז מיד יצאתי שוב", היא מספרת בריאיון לוואלה! תרבות. "אני מאוד גאה בזה שאין לי פייסבוק, והיה מלחיץ אותי להשתמש בו בשביל קידום עצמי, משהו שקשה לי איתו ומביך אותי. זה תמיד יוצא לי עקום, וחושבים שאני סנובית".

      עם זאת, שביט לא מצטערת על כך שהיה לה פייסבוק בעבר. בזכותו התחברה עם שותפה האמנותי וחבר נפשה ניתאי גבירץ, שכתב את "אל תשכחי אותי" ומככב בו בצידה. "כמו זוג נשוי, יש בינינו ויכוחים איך הקשר התחיל", היא אומרת. "הוא טוען שאני התחלתי איתו אפלטונית, ואני אומרת שהייתי רואה אותו פה ושם בעיר והוא הותיר עליי רושם טוב ומצחיק, אז הכי סתם התכוונתי שיהיה לי בפייסבוק, בלי מחשבה שייצא מזה משהו, אפילו לא חברות".

      כך או כך, שנים לאחר החיבור בפייסבוק, נפגשו השניים בסדנת משחק של רם נהרי, מי שבסופו של דבר יהפוך למנטור שלהם ולבמאי של "אל תשכחי אותי". הוא גם מי שהציע להם מלכתחילה לחבר בין שתי דמויות שכל אחד מהם בנה בנפרד - גבירץ מגלם כאן את ניל, מוזיקאי שהעולם מתקשה להכיל אותו ואת נפשו יוצאת הדופן, ושביט את תום, גם היא צעירה בשנות העשרים לחייה, עם חיוך שאי אפשר לעמוד בו, המאושפזת במחלקה להפרעות אכילה.

      הסרט היפה, המיוחד והמרגש עוקב אחר המפגש בין שתי הנפשות התועות, היחידות שמתייחסות אחד לשני בצורה לא שיפוטית. הן יוצאות למסע לילי שכיאה לשמה של הדרמה הקומית הזו, אולי יהיה לא יותר מאשר אתנחתא, אבל אי אפשר יהיה לשכוח אותו.

      "בדרך כלל, לא עושים חברים חדשים אחרי התיכון, זה גיל שאתה יותר בודד בו, והייתי מאוד בודדה", מספרת שביט על ההיכרות עם גבירץ. "היה לי המון זמן עם עצמי והיה לי קשה ליצור קשרים חדשים ולפתוח את הלב שלי, ואז פגשתי בסדנה אנשים מדהימים שצוחקים איתי וחושבים כמוני, ובראשם כמובן ניתאי. זו היתה ממש אהבה ענקית, זה היה כמו קסם. רם זיהה שהדינמיקה בינינו מפרה ומובילה לפיצוץ במובן הטוב של המילה, והציע לנו ללכת יחד".

      השחקנית מון שביט (דני מרון)
      אין פייסבוק, יש סרט. מון שביט (צילום: דני מרון)

      מה היתה חלוקת העבודה?

      "אני הבאתי את הדמות שלי, ואת הסרט כולו יצרנו יחד, אבל מעבר לזה יש גבולות מאוד ברורים: ניתאי הוא התסריטאי, ורם הוא הבמאי...והדיקטטור והרודן (מחייכת)".

      ואיך היתה עבודה על סרט רגיש כזה?

      "יצאנו לצילומים כשלושה חברים טובים, אז הגענו ליום העבודה הראשון מאוד טעונים ורועדים. ניתאי ואני כבר השתתפנו בעבר בסרטים או בסדרות - הוא ב'כנפיים שבורות' ואני ב'שטיסל', למשל, אבל אף פעם לא הייתי במשהו שכל כך היה אכפת לי ממנו. זה באמת נהיה בנפשי, בנימי הנפש שלי. כל כך פחדנו ושמחנו וכל כך רצינו. היתה לנו מין תמימות ילדותית כזו. זו חוויה שאני לא יודעת אם אצליח לחוות עוד פעם, גם אם אשחק בדברים נוספים".

      הרבה מהרגש בסרט מבוסס על הפנים מלאות ההבעה שלך. איך זה היה לעבוד מול המצלמה כשאת יודעת שכל כך הרבה תלוי בך?

      "התסריט לא היה כתוב בצורה הזו, והייתי כל כך קלולס שלא שמתי לב איפה אני, איפה המצלמה ומאיפה מתחילים. האתגר היה לזכור את הטקסט או לזכור שאין לי טקסט, להבין את המקום שלי ולדעת מתי אני צריכה לתת ומתי פחות. בתסריט לא היה כתוב שום דבר לגבי הפרצופים שלי. זה משהו שגילינו ופיתחנו תוך כדי. לקח לי זמן להבין איך לייצר את זה מתוך מקום פנימי והגיוני. הייתי כל כך מותשת, אם זה מהטייק המיליון של הסצינה הראשונה או מהטייק הראשון של הסצינה המיליון. במצבים כאלה, אני נכנסת למין זון הישרדותי כזה. אני עושה מחיצה מול מי שבא להציק לי בנשמה ולשאול שאלות, ואז יוצאות לי תגובות כאלה. מי שאכפת לו ממך, תוך שנייה מבין מה אתה מסגיר, ומי שלא - לא יבין לעולם, וזה לא משנה לו, הוא רק רוצה שתתן לו משהו, לא משנה מה".

      נדיר לראות סרטים העוסקים ביחסים אפלטוניים לחלוטין בין בחור ובחורה. איך היה לעצב ולשמר על המסך מתח כזה, שהוא הרבה יותר מעודן מאשר מתח מיני רגיל?

      "ניתאי ואני מאוד אהבנו אפלטונית בזמן הצילומים. אחרת, לא היינו מסוגלים לעשות את זה, כי הרבה יותר קשה להמציא מתח כזה מאשר מתח מיני. היו לנו המון שיחות בין הסצינות, והיה איזשהו חיבור קסמי שעזר לנו להעמיק את החברות בינינו".

      השחקנית מון שביט (דני מרון)
      אין כמו אהבה אפלטונית. מון שביט (צילום: דני מרון)

      שביט היא אישיות יוצאת דופן בעולם המשחק המקומי, ולא רק בגלל שאין לה פייסבוק. יש הרבה שחקניות שנוהגות להצהיר "לא אוהבות השקות", אבל אותה באמת לא תראו בכאלה, וגם לא במדורי הרכילות. גם הרזומה שלה סלקטיבי - חוץ מ"שטיסל", בה גילמה את דמותה של אסתי, הופיעה בעיקר בסדרות "שביתה" ו"אורים ותומים" ובסרט "מקום בגן עדן", אם כי לא בתפקיד ראשי.

      ומעל הכל, כמובן, יש את השם שדורש הסבר. היא נולדה למשפחת מן, ושמה הפרטי המקורי היה ניצן לילה. את שם המשפחה שביט קיבלה מבן זוגה (אגב, אין קשר משפחתי למראיין) ואת השם הפרטי החליפה למון, בעקבות המלצה מחבר בכיתה ז'. מאז, זה תפס, וכיום גם ההורים שלה קוראים לה ככה, ואם מישהו יצעק "ניצן לילה" ברחוב, היא לא תסתובב. "שואלים אותי לא פעם על השם שלי", היא אומרת. "אם זה מתוך אכפתיות, אני מסבירה שאני מרגישה יותר מחוברת לשם הזה. אם שואלים אותי כדי להוריד לי, אני עונה אחרת".

      שביט גדלה בחיפה ובנעוריה היתה מתעמלת ורקדנית. היא עברה לתל אביב בגיל התיכון, והגיעה לעולם המשחק בעקבות חברה שהמליצה לה לעשות אודישנים לפרסומת. "הסכומים אז היו אגדיים. זה היה סוגר שכר דירה לחצי שנה, מה עוד ששכר הדירה הממוצע היה פחות גבוה", היא אומרת. "עם הזמן, הפסקתי אפילו לנסות להתקבל לפרסומות מיינסטרים. משהו שם לא עבד. הייתי מגיעה ורואה שבחדר אין אף אחת שנראית כמוני, אז הבנתי שלא ייקחו אותי. היו שם בחורות כאלה, כמו שאתה רואה בפרסומות. אני לא נראית ככה כל כך. תפתח את הטלוויזיה ותבין מה ההבדל. אתה יודע, הן היו חייכנות כאלה, לא יודעת איך לקרוא לזה, דוגמניות כאלה. באודישנים לסדרות ולדברים אמיתיים ראיתי שכן יש לי מקום, אז התחלתי להתמקד בזה - אם כי עכשיו עשיתי פרסומות לאיזה משקה שביים איתי זבולון, אבל זה משהו אלטרנטיבי יותר, אז התאמתי".

      השחקנית מון שביט (דני מרון)
      קולנוע כתרופה לבדידות. מון שביט (צילום: דני מרון)

      "אל תשכחי אותי" מדבר על בעיות שהרבה אנשים מתמודדים איתן. מה היית רוצה שיעבור ממנו?

      "אני הייתי שמחה שלא יעבור משהו מוחלט לכולם. לדעתי זה הסימן שסרט טוב. בעקבות העשייה שלו התאוורר לי המושג הזה של קולנוע. גיליתי את המסך הגדול בגיל מאוחר יחסית וזה נורא כיף. זה כאילו שיש לי עוד חבר. בפסטיבלים שיצא לי להסתובב בהם שמתי לב שהסרטים שהכי נוגעים לי בלב הם אלה ששידרו כל מיני דברים, והרגשתי שהם נוגעים בי בגלל משהו שאני מזדהה איתו, משהו שפגיע אצלי. זה עשה לי נורא טוב. זה גרם לי להרגיש פחות בודדה".

      מה פגיע?

      "המון דברים, המון. מאוד קשה לי. לא קל בעולם ונראה לי שלהרבה אנשים קשה, אבל חלקם לא מדברים על זה, או פשוט יודעים איך לשים את הקושי על הולד ולעטות על עצמם דמות אחרת. אנחנו חיים בתקופה לא פשוטה, זה עולם משוגע. זה ברור, לא? יש המון לחצים, המון בדידות, והניצוצות של אהבה וחיבור בין אנשים זה הדבר היחיד שנותן קצת נחמה".

      העובדה שיש לך משפחה, בן זוג וגם ילדה, מקלה על כל זה?

      "זה עוד יותר מקשה. אין לי מה להגיד. זה פשוט מאוד קשה. קשה לך לשאת את עצמך, אז עוד אחד? אני גם זוכרת כשהייתי בהיריון, או כשאני מסתובבת עם הילדה, אז אנשים ישר מנכסים את זה לעצמם. הם כאילו מנסים להקל עליך אבל בעצם מספרים על עצמם. על הלידה של הבת שלהם, או הנכדה שלהם, וזה רק מקל עליהם, אבל מכאיב לך. זה הרי לא המקרה שלי. זה לא גורם לי להרגיש שאנחנו באמת דומים. אני לא חושבת שסיפורים כאלה באמת מקלים על מישהו".

      מון שביט (יח"צ , אלסיו שרודר)
      תסריטאי, שחקן, החבר הכי טוב. ניתאי גבירץ עם מון שביט ב"אל תשכחי אותי" (צילום: אלסיו שרודר)

      "אל תשכחי אותי" קטף פרסים בפסטיבל חיפה וגם בפסטיבל טורינו, ועוד לפני עלייתו בישראל, זכה להפצה מסחרית בצרפת, כך שהכוכבת שלו זכתה להסתובב עמו בעולם. "גיליתי מזה שהפוצים אותם פוצים גם באיטליה, אבל מי שמבין מבין, ובכל מקום גם יש את אלה שמבינים קצת אחרת", היא אומרת. "זה נורא מקרב, לדעת שכולם אותו דבר".

      קיבלתם גם תגובות מאנשים שסובלים או סבלו בעבר מהפרעות למיניהן?

      "היו כאלה שהתרעמו על דמויות המטפלים, אבל רם מלכתחילה לא רצה שנעשה תחקיר ונבנה אותן דומות למציאות, אלא שנראה את המטפלים דרך העיניים של הדמויות. אני חושבת שמה שיפה בסרט זה שאם כבר מישהו מוצג באופן מגוחך, זה מי שלא פגוע נפש, ולא מי שכן. יש משהו מגוחך דווקא בסביבה שמקיפה את פגועי הנפש".

      מה את חושבת על הדרך שבה מציגים בדרך כלל בתקשורת את סוגיית הפרעות האכילה?

      "בעקבות הסרט אני רגישה יותר לכותרות שעוסקות בנושא. אני חושבת שיש בהן זלזול, כי עיתונאים הופכים את זה למשהו צהוב, ועצוב לי שמפספסים את הפואנטה. מתעסקים במעטפת, ולא מדברים על הנשמה, במה שמתחת ובמה שגורם לבן אדם להרגיש ככה. אני מבינה שיש אנשים שעושה להם טוב לדבר על זה, אבל כשהעיסוק קורה בצורה הזו, זה יכול לעשות רע".

      השחקנית מון שביט (דני מרון)
      סדרה על חטופי תימן. מון שביט (צילום: דני מרון)

      לאחרונה התפרסם כי שביט מפתחת פרויקט בינלאומי מסקרן - סדרה דוברת אנגלית אותה תפיק עם סוכנות ADD הישראלית ועם אולפני MGMT, שתעסוק בסיפור חטיפתם של ילדי תימן. "מן הסתם, לא בחרתי דווקא בנושא הזה כדי לתפור לעצמי תפקיד של תימנייה, הרי ברור שזה לא המצב", היא אומרת. "זה פשוט נושא שמאוד עניין אותי. מעניין אותי להבין את השנים האלה, ואת מה שקרה בארץ. יש דברים שחייבים לדבר עליהם. אני מאוד שמחה שמצאתי לזה תמיכה".

      העשייה של "אל תשכחי אותי" גרמה לך להרגיש שלמה יותר?

      "לא. חשבנו בהתחלה שהתשובה תהיה כן, אבל לא".

      מה היית רוצה להגיד לצעירות שנמצאות במצב של הדמות שאת מגלמת?

      "אולי אהבה. אולי אהבה תעזור. אני רואה את הסרט והוא נראה לי כמו אגדה, כמו משהו שלא יכול לקרות באמת - אבל בעצם, זה כן קורה, כל הזמן. זה קרה גם לי, שאתה מרגיש שמשהו מרים אותך מהקרקע. אני לא יודעת אם שווה לחיות או לא, אבל אלה בהחלט הדברים שמכניסים קצת טעם".

      אל תשכחי אותי (יח"צ)
      סרט יפה ומיוחד. ניתאי גבירץ ומון שביט ב"אל תשכחי אותי" (צילום: אלסיו שרודר)
      מון שביט (יח"צ , אלסיו שרודר)
      מתל אביב לטורינו ובחזרה. . ניתאי גבירץ ומון שביט ב"אל תשכחי אותי" (צילום: אלסיו שרודר)
      השחקנית מון שביט (דני מרון)
      פרח מיוחד. מון שביט (צילום: דני מרון)