פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כשתרבות היא נטל על המהדורות: כך סוקר שבוע הספר המדכא אי פעם

      מה אתם יודעים, אפילו בחדשות התייחסו לאירוע בדיווחים חיים מהכיכר. ועדיין, בכל זאת, דבר אחד בלט אתמול בחסרונו בכל אולפני המהדורות בשלושת הערוצים המרכזיים: לא נערך שם דיון על ספרות. הכול התמקד בגימיקים וקידומי מכירות

      כמה טוב שהגיע שוב שבוע הספר. עם ישראל נוהר לכיכרות כדי לרכוש במיטב כספו את מיטב הפרוזה והשירה. ברגעים הקשים שבין מערכת בחירות אחת לאחרת, טוב שיש כאן קצת תרבות. מה אתם יודעים, אפילו בחדשות התייחסו לאירוע בדיווחים חיים מהכיכר. ועדיין, בכל זאת, דבר אחד בלט אתמול בחסרונו בכל אולפני המהדורות בשלושת הערוצים המרכזיים: לא נערך שם דיון על ספרות. היו שם מעט מאוד סופרים, אם בכלל, והדיווחים הקצרים בשלהי המהדורות על שבוע הספר התמקדו בשלל גימיקים וקידומי מכירות.

      כך, בחדשות 12 הציג יונתן ריגר כתבה על "הדור הבא של הספרים". ריגר לא הציג כאן תנועה ספרותית חדשה, אלא הציג שני סופרים שהקליטו את ספרם החדש עם אפקטים ומוזיקת רקע: אשכול נבו, שאינו מתכוון להוציא לאור את הסיפור גם בדפוס, וכן הכדורגלן לשעבר וסופר הילדים בהווה שמעון גרשון, שדווקא יוציא את שלו ואף יצר קדימון לספר. אכן מושקע - אבל האם זהו באמת חידוש כזה גדול? בסך הכל עוד אלמנט שנוסף לספרים שמוקלטים כבר שנים לא מעטות, או לכל היותר וריאציה חדשה על תסכיתים, כמו שריגר אמר בעצמו ליונית לוי. גם אם נניח שיש כאן בשורה, מאוד פשוט לארגן דיון מסביבה: האם הספר המודפס סיים את תפקידו? האם למרות הפופולריות של תכנים מוקלטים, אין לקריאה חשיבות משל עצמה? דבר מכל זה, כמובן, לא היה בכתבה.

      חגיגות שבוע הספר, כיכר רבין, תל אביב, 6 ביוני 2018 (ראובן קסטרו)
      רק גימיקים. שבוע הספר (צילום: ראובן קסטרו)

      בכאן 11 גרשון כבר קיבל כתבה משלו. אפשר להבין את המחשבה של העורכים: גרשון הוא שם מוכר בכל בית, כדורגלן עבר מוערך, וכפי הנראה גם יוצר פורה שמוציא לאור את ספר הילדים השלישי שלו. הישגיו מרשימים ללא ספק, אבל בעולם התרבות גרשון, עם כל הכבוד וההערכה והם ישנם, הוא איננו דמות מרכזית. גם מבחינה עיתונאית לא מדובר כאן בכותרת מרשימה: הסיפור מאחורי ספרו אינו יוצא דופן עד כדי כך, וגם הריאיונות איתו לא מגלים עליו דבר מרתק מדי.

      הטענה היא בוודאי אינה לגרשון, אלא למערכות התקשורת: מבלי להיות צר עין, קשה שלא לתהות כיצד נפח מרכזי בדיווחים הקצרים על שבוע הספר בשתי מהדורות חדשות הוקדש דווקא לגרשון, ולא, נניח, לשפע סופרים אחרים, מרכזיים ממנו, שהוציאו ספרים השנה: נניח דויד גרוסמן, מגדולי הסופרים הישראלים הנמצאים בינינו, שהוציא לא מזמן רומן חדש. או אולי עדי קיסר, משוררת שעמדה בחזית של תופעה תרבותית שחרגה הרבה מעבר לעולם השירה, והוציאה ספר חדש בסוף 2018. כל זה כנראה פחות מעניין את התקשורת הישראלית: כשתרבות היא נטל על הליינאפ, היא צריכה כוכב שימכור אותה או לפחות שערוריה פוליטית תורנית שתיתן, כמו שכתבה פעם יונה וולך, "קצת דם לקינוח הדבש".

      שמעון גרשון (רפי דלויה)
      סופר מתהווה. שמעון גרשון (צילום: רפי דלויה)

      הדיווח הקצרצר מכולם היה בחדשות 13. הוא נמשך כדקה בקושי ישירות מדוכני המכירות ונדמה היה שמטרתו הייתה לצאת ידי חובה. לצד המידע הכללי והרגיל על דוכנים מוזלים וחתימות של סופרים, ציינה הכתבת אלמז מנגיסטו את הגימיקים השנתיים: קריאה משותפת בכל הארץ בו בזמן של אותם הספרים, ומנות שף שיוגשו במסעדות בתל אביב בהשראת ספרי מופת. פשרה מעניינת, כמעט פארודיה: לא נדבר על ספרות, אבל נאכל בהשראתה מזון כמעט אינטלקטואלי. במדינה שסוגדת לשפים ומתנכרת לאנשי רוח, זה נשמע כמעט הגיוני.

      אם כן, כפי שהיה לאחר מותו של עמוס עוז, גם הפעם התקשו הבמות המרכזיות של הטלוויזיה הישראלית להתמודד עם נושא ספרותי מעל לרמות הבסיסיות ביותר. בעצם, לא לגמרי ברור למה: התאריך הרי ידוע מראש כך שלא מסובך להכין פרויקט צנוע, והנושא - לפחות לפי האלפים הפוקדים את הכיכרות - מעניין הרי לא פחות מריב הפייסבוק התורני בבית היהודי ונגזרותיו. ובכל זאת, העיסוק הדל מראה שכנראה לאף אחד לא באמת אכפת מספרות. העיקר שנצקצק על הירידה במכירות הספרים ועל הספקי הקריאה של הדור הצעיר. את זה תמיד אפשר לעשות.