מן הסתם מישהו העליל על נמרוד ברנע, שכן בוקר אחד נעצר על לא עוול בכפו. בעצם, הוא אפילו לא נעצר - אבל חייו בהחלט נעצרו. הוא איבד את מקום עבודתו, נאלץ לבזבז את כל חסכונותיו ושמו הטוב הוכתם לנצח - אך למעשה לא הוגשה נגדו מעולם תלונה רשמית. השנה האחרונה בחייו של נמרוד ברנע נראית כמו מאש-אפ קטלני בין רומן בלתי גמור של קפקא לבין פרק בלתי אמין במיוחד של "מראה שחורה".
סיפורו של ברנע הוא חריג וקיצוני, אבל הדיון בו חשוב דווקא בעת הזאת. הוא מגלם את כוחה הבלתי פרופורציונלי של הרשת החברתית בימינו, את העובדה שבמחי פוסט אפשר להרוס לבן אדם את החיים - וכן, שלא רק המשיחיים מהימין הקיצוני רוצים לעשות שינויים מרחיקי לכת במערכת המשפט, אלא גם השמאלנים חובבי שלטון החוק והמנהל התקין שנגעלים בצורה פומבית משחיתות נוטים לקבל החלטות פופוליסטיות חסרות ביסוס ושופטים אנשים לעונש מוות ציבורי במעמד צד אחד, ובלי משפט.
פרשת ברנע סוקרה בהרחבה בלא מעט כלי תקשורת, אך בעיקר ניתן היה להתעדכן לגביה באמצעות הרשתות החברתיות. ברנע היה יועצו של חבר הכנסת אילן גילאון במרצ, כאשר באוקטובר האחרון קיבל שיחת טלפון מאיימת מבחורה בשם אלישבע פלדמן, עמה היה בקשר מיני ארוך בעשור הקודם. פלדמן האשימה את ברנע כי ניסה לגרום לה לקיים יחסי מין עם חבר שלו, הוא הכחיש. זו הייתה יריית הפתיחה לסאגה הזויה וקיצונית, עם הרבה האשמות להתערבות פוליטית, כולל הטחת האשמות שקריות ודורסניות מצדן של חברות כנסת במרצ, לרבות יושבת ראש המפלגה, תמר זנדברג. בסופו של דבר, פלדמן התנצלה בפני ברנע, כאשר היא מאשימה פעילות במרצ בהדחתה לעדות שקר בצורה מניפולטיבית.
היצר הברברי שמלווה לא פעם דרישות פעולה פרוגרסיביות לכאורה הגיע לשיאו עם הדרישה לראשו של ברנע, איש שמעולם לא עמד למשפט, אבל עבר לינץ' ציבורי שתואם לרוח התקופה. אלה לא היו רק הרשתות החברתיות, אלא גם התקשורת הממוסדת. בתוכניתה של קרן נויבך בתאגיד השידור הציבורי סירבו אפילו לשמוע את הצד שלו לסיפור, ובמקום טענו שהוא מואשם בפגיעה מינית על ידי ארבע נשים - דבר שפשוט לא קרה (ולא, באף ספר חוקים של אף מדינה אי אפשר להגדיר מישהי שהתחרטה בדיעבד על מערכת יחסים כ"פגיעה מינית"). ובכל מקרה, זה גם מה שגוגל יזכור לעד על נמרוד ברנע. בכל פעם שהוא ילך לחפש עבודה, בכל פעם שהוא יכיר אנשים חדשים, ינסה לשכור דירה או לקבל ויזה למדינה זרה - שמו ייקשר לפגיעה מינית שלא הייתה. אף אישה לא התלוננה עליו לאף רשות, ואף בית משפט מעולם לא דן בעניינו. כל זה, בלי שבכלל דיברנו על המחיר שהפרשה הזאת גבתה מכיסו של ברנע, ומנפשו.
ביום חמישי האחרון הציגה תוכנית "המקור" ברשת 13 את כתבתו של רביב דרוקר בנוגע לנמרוד ברנע. הרשת התחילה לשצוף ולקצוף כבר עם פרסום הפרומו לפרק. מילים כמו "פטריארכיה", "מיזוגניה", "האשמת הקורבן" החלו לצוף ברשתות החברתיות עוד לפני ששודר פריים מהפרק.
יש שילובים שפשוט אסור לעשות. זה בסדר לגמרי לנהוג במכונית למשל, כמו שזה אחלה לשתות אלכוהול - אבל השילוב בין שני הדברים הוא נפיץ ומסוכן, ובצדק הוצא אל מחוץ לחוק. באופן דומה, רביב דרוקר, עיתונאי מנוסה וזהיר בדרך כלל, חשב שזה בסדר לגמרי מצדו לעשות תחקיר עיתונאי חשוב ומאוזן. הוא רק שכח לגמרי שהוא עושה את התחקיר הזה בזמן היותו גבר. סטרייט. לבן. יהודי. דרוקר זכה בכל הקופה כשחילקו את קלפי הפריבילגיה הישראליים, ולכן הוא חוטף השמצות פרועות ברשת מאז שידור תחקיר "המקור" בנוגע לפרשת נמרוד ברנע. ולמי בכלל אכפת שהתחקיר שהוא הציג היה פשוט מצוין?
באופן אירוני, התחקיר - שמגובה בהקלטות, מסמכים ועדויות ממקור ראשון הוא אחד הפשוטים שדרוקר אי פעם היה צריך לערוך ולהציג. ברגע שכל המידע הגיע אליו, והצדדים הבולטים בפרשה הסכימו לשתף איתו פעולה, לא הייתה לו שום אפשרות אחרת מלבד לפרסם את התחקיר. אין עיתונאי בעולם, גבר או אישה, שיכול היה לוותר על פרסום התחקיר הזה, שמעבר להיותו דרמטי ומרתק - גם מציג במערומיה מפלגה שנבחרה לכנסת בין השאר על הטיקט של שמירה על זכויות אדם. למנוע את הפרסום מכיוון שזה פוגע באג'נדה חברתית - חשובה ככל שתהיה - הייתה פשוט בגידה בקהל הצופים של "המקור".
למעשה, קשה היה שלא לחוש שדרוקר היה מודע מאוד לאחריות הרבה שמונחת על כתפיו עם פרסום התחקיר. הוא שב וחזר על הטענה שתלונות שווא בטלות בשישים לעומת כמות הקורבנות של פגיעה מינית ("מקרי תלונות השווא הם זעומים", הוא אומר בפירוש), לרבות מקרי אלימות שבכלל לא מדווחים למשטרה. גם הפרשנות שמובאת מפיה של דוקטור אורית קמיר, מנסחת החוק למניעת הטרדה מינית, ואחת הפעילות הפמיניסטיות הבולטות בישראל בעשורים האחרונים, שופכת אור מעניין על כל הפרשה - ולא פחות חשוב, מצדיקה את עצם העיסוק בנושא, ובוודאי שאת פרסומו.
אבל יותר מהכל - דרוקר לא ניסה להציג את ברנע כקורבן, בדיוק כפי שהוא לא ניסה לצייר את פלדמן כעבריינית חסרת לב - הוא נתן לעובדות לדבר בפני עצמן. לעומת התליינים ברשתות החברתיות, "המקור" לא ניסתה לתפקד כבית משפט שדה. התוצאה הייתה מאוד אמפתית כלפי כל הצדדים, דבר שרק הבליט את הצורה האגרסיבית והבלתי מתקבלת על הדעת בה פעלו בכירי מרצ בפרשה.
יו"ר התנועה תמר זנדברג פוצצה ישיבת הנהלה בגלל שברנע נכח בה. חברת הכנסת מיכל רוזין השוותה את ברנע ליגאל עמיר, לא פחות. אפילו פטרונו הפוליטי אילן גילאון לא תמך בו. וכך, ברנע נאלץ לעזוב את התנועה אותה שירת בהתנדבות מעל לעשור. תנועה שמניפה בגאווה לכאורה את דגל זכויות האדם, אך רמסה את אחד מבניה בברוטליות כמו בדיקטטורה אפלה.
בנג'מין ד'יזראלי, ראש הממשלה היהודי של בריטניה, תבע את המימרה המפורסמת: "ישנם שלושה סוגי שקרים - שקרים, שקרים ארורים וסטטיסטיקה". בין אם אתם מסכימים עם המשפט הזה או לא, בהחלט ראוי לעצור ולהקשיב לסיפור של מישהו שנפל בצד הלא נכון של הסטטיסטיקה, גם אם זאת מגמדת את תופעת תלונות השווא. אין שום דבר מיזוגני בלהציג סיפור על מישהו שחייו הוחרבו על ידי תלונת שווא. אין שום דבר שוביניסטי בלהראות איך זכויות בסיסיות כמו חזקת החפות, הזכות לשם טוב והזכות להליך הוגן עלולות להירמס על ידי תנועות אידיאולוגיות, גם אם המניעים טהורים וחיוביים. אפילו להפך, יש חשיבות להזכיר את האמת הפשוטה: פמיניזם לעולם לא יכול להתקיים בלי זכויות אדם בסיסיות.
רביב דרוקר פרסם תחקירים חשובים יותר ומסובכים יותר, עם משמעויות גורליות יותר. הוא תחקר את התנהלות צה"ל במספר מלחמות, חשף פרשות שחיתות של ארבעה ראשי ממשלה שונים ובני משפחותיהם ופוצץ בין השאר את פרשת הצוללות שהפכה ל"תיק 3000". בתחילת מערכת הבחירות האחרונה, ראש הממשלה נתניהו הציב את דיוקנו על שלטי חוצות, כשהוא מנסה להציג אותו כאויב השלטון. ובכל זאת, דווקא תחקיר כל כך פשוט ומאוזן, שהוגש באמפתיה ורגישות, הוציא נגדו כל כך הרבה ארס ברשת. סביר להניח שהוא ידע שזה מה שיקרה, סביר להניח שהוא הבין שאין לו ברירה אלא לשדר את זה למרות הביקורת הבלתי נמנעת. כאילו ביקש לומר כי הבושה תשרוד אחריו.
בקטנה
ב-2 בדצמבר 2018 קראה זנדברג לבנימין נתניהו להתפטר לאחר שהמשטרה והרשות לניירות ערך המליצו להעמיד לדין את ראש הממשלה בעבירות שוחד. חמישה חודשים לאחר מכן, קבע בית הדין של מרצ שאותה זנדברג פעלה בעניינו של ברנע בחוסר סמכות, וכן התנהלה בהתנהגות שאינה הולמת חברת מפלגה בכלל ויו"ר מפלגה בפרט. אמנם אין שום סימטריה בין הפשעים לכאורה של ראש הממשלה לבין אלה של זנדברג, אך בשני המקרים מדובר בשחיתות שלטונית. אם לשיטתה של זנדברג נתניהו צריך להתפטר מהנהגת המדינה, היא צריכה להראות דוגמה אישית - ולהתפטר מהנהגת מרצ.