"הדווקאים", סרטה של הדס איילון ששודר אמש בכאן 11, מציג פיסת היסטוריה נשכחת עם גיבורים נשכחים עוד יותר: ההומואים של העשורים הראשונים למדינה. אלו אנשים ששמרו על הרגשות שלהם בסתר, ניסו למצוא רגע חסד במדינה שהתייחסה אליהם כאל פושעים, ונאלצו ליצור בעצמם את הרשתות החברתיות שיקשרו ביניהם.
בהיעדר מסמכים או התארגנויות רשמיות ידועות, ההיסטוריה הלהט"בית המוקדמת בישראל היא כנראה בהכרח היסטוריה שבעל פה: סיפורים אישיים שמתלכדים לכדי פסיפס, ללא כרוניקה מדויקת ועם מעט נקודות ציון. מסיפורי החיים האלה צף עולם שלם של הסתרה והצפנה: בשפה, ברחוב, בעבודה, בגנים ציבוריים. סצינות שלמות מתקיימות ללא מילים או הזדהות, מחשש לאאוטינג. היום, כשקהילת הלהט"ב בישראל משגשגת ורבע מיליון בני אדם פוקדים את מצעד הגאווה כעניין שבשגרה, זה נראה כמו עולם רחוק. אלא שזה לא היה כל כך מזמן, ודווקא לכן, למי שעוד היה זקוק לתזכורת, מצעדי הגאווה הם עדיין הכרחיים.
כדוקו טלוויזיוני, "הדווקאים" עשוי טוב מאוד: הוא מדלג בין עדויות לגזרי עיתון, קטעי קריאה מתוך "הדור המקולל" של יותם ראובני, אילוסטרציות ורגעים קולנועיים יפים (שריאל בקנשטיין שר את "בלילה על הדשא", למשל). המרואיינים המובילים רהוטים וישירים, ויש להם סיפור חזק לספר - מעורר השראה ואף מצמרר לפרקים.
אחד אחד הם מספרים על הדיכוי שמחלחל פנימה: על רגשות האשמה, על התחושה שאתה פושע בתוך חברה שמגדירה הומוסקסואליות כבלתי חוקית. מהם שהלכו לטיפול פסיכולוגי, מהם שהלכו לטיפולי המרה, אחרים פשוט קיוו שזה יעבור מעצמו. מול החוויות הקשות האלה, יש אור בקצה המנהרה: בסוף הסרט, שניים מהמרואיינים, שבתחילת הסרט סיפרו שקשה להם עדיין להחזיק ידיים ברחוב, משקיפים מאחד הגגות של בוגרשוב אל ההמונים במצעד הגאווה בתל אביב של השנה שעברה, ולרגע יש תקווה.
עם זאת, יש משהו בנראטיב של "הדווקאים" שנדמה נקי מדי. יש להניח שהדרך ללגיטימציה וזכויות פרט עברה דרך תסכולים רבים, ממשפחות שלא הכילו, דרך בריונות רחוב ועד רדיפה משטרתית. הדברים האלה הוזכרו מעט למדי ב"הדווקאים". הסיפורים שמוצגים הם סיפורים עם סוף טוב.
בכלל, הסיפור הזה לא שלם, ולמעשה מסתיים כשנפתח השלב הרשמי בסיפור הלהטב"י המקומי, עם הקמת האגודה לזכויות הפרט. אבל "הדווקאים" עושה חשק לסדרה תיעודית ארוכה עם יריעה נרחבת, שממשיכה עוד הלאה: שנות ה-80 וה-90 וה-2000, המועדונים הראשונים, המגזינים הגאים, יוסי וג'אגר, הבר-נוער, האייקונים, המאבקים המשפטיים, הסצינות שפעלו מחוץ לתל אביב, הזהויות האחרות של הקשת הגאה שדווקא לא באו לידי ביטוי ב"הדווקאים" - לסביות, ביסקסואלים, טרנסים וטרנסיות וקווירים מכל הסוגים. תאגיד השידור הציבורי הוא בדיוק הגוף שיכול להרים את הכפפה וליזום פרויקט כזה. כי אם ל"הדווקאים" יש לקח אחד, הוא ששום דבר מכל החגיגות של חודש הגאווה אינו מובן מאליו, ולכן - את הסיפור של כל מי שהקריב ונלחם כדי שזה יהיה אפשרי - צריך לספר, ויפה שעה אחת קודם.