רצה הגורל ושני סרטים על צעצועים מדברים עלו כאן לאקרנים בסוף השבוע. הראשון הוא כמובן "צעצוע של סיפור 4", להיט האנימציה לכל המשפחה, והשני משהו אחר לגמרי - הזוועתון "משחק ילדים". בשני המקרים מדובר בהמשכונים או מעין גלגולים מחודשים של סדרות סרטים מצליחות ושניהם מציגים דמויות של ילדים עם ליקויי שמיעה, אך יש גם הבדלים מהותיים ביניהם, ולא רק בשל הז'אנר אליו הם משתייכים, אלא גם בגלל סיפור הפקתם.
"צעצוע של סיפור 4", כמו שלושת קודמיו, נעשה בידי אולפני פיקסאר, וחלק מן המעורבים בו עוד הספיקו לעבוד גם על הסרט הראשון בסדרה. הוא גם לא מתעלם מן המורשת של מי שקדמו לו, אלא ממשיך אותה. "משחק ילדים" הוא אופרה אחרת לגמרי. קצרה היריעה מלפרט את כל הדרמה שהיתה סביב עשייתו, אז נאמר רק כי הזכויות על המותג עברו ידיים, ואלה נישלו את היוצר שלו, דון מנצ'יני, שפתח בתגובה בקמפיין מחאה ויראלי, וסחף אחריו הרבה מעריצים זועמים.
מנצ'יני יצר את הסרט המקורי בסדרה בשלהי שנות השמונים, ולאחר מכן גם התקין לו שלל המשכונים. "משחק ילדים" הטרי מתעלם מהם, ומתגלה פשוט כעיבוד מחודש לפרק הראשון, שמשאיר כמה קווי עלילה בסיסיים, אך גם משנה אחרים. כרגיל, במרכז הסיפור עומדת צ'אקי, בובה תמימה למראה המתגלה כרצחנית, והפעם מדברת בקולו של מרק האמיל (לעד לוק סקייווקר ב"מלחמת הכוכבים"). במקרה זה, סיפור הרקע מתרץ זאת כך: במחאה על תנאי העסקתו, עובד מתוסכל במפעל הייצור דואג לנטרל את מנגנוני הבטיחות שלה. משם, היא מוצאת עצמה בידיו של ילד כאפות הגדל עם אמו היחידנית, ובשלב מוקדם מתחיל לנקום בשמו בכל מי שמעצבן אותו, למשל הבן זוג של אמו (אותה מגלמת אוברי פלאזה), ואפילו החתול הביתי.
מסע הנקמה הזה מתרחש כמעט כולו במרחב אחד - בניין המגורים של הילד ואמו. בדומה ל"בית קברות לחיות", גלגול מחודש וכושל אחר של זוועתון קלאסי שעלה לאחרונה לאקרנים, גם "משחק ילדים" מתגלה כזול להפליא מכל בחינה. ניכר שההשקעה בו נמוכה ומשאביו מוגבלים, והבמאי לארס קלברג מותח את החבל ככל האפשר. נוסף לכך, גם רמת ההפחדות וההגעלות בו ירודה ביותר. כל המאפיינים הללו מצטלבים ומגיעים לשיא באחד הקטעים המרכזיים בסרט, בו מנסה הגיבור לחפות על מעשה רצח שביצעה הבובה, ומסתובב במסדרונות ובין הדירות כשבאמתחתו ראש ערוף. ההתרחשות הזו היתה יכולה להיות אפקטיבית לו ביצעו אותה כהלכה, אבל כאן היא יוצאת לפועל באופן נחות, כמעט תמוה, נמרחת שלא לצורך ובמקום לזעזע או לשעשע, בעיקר מייגעת, מה שנכון לגבי התוצאה כולה.
ובכל זאת, יש בסרט כמה מעלות. קודם כל, הנוכחות של גבריאל בייטמן. הנער, בן 14, כבר הפך לאורח קבוע בסרטי אימה, ואחרי שהופיע ב"אנאבל" וב"כיבוי אורות" מככב כאן בתפקיד הראשי, ועושה זאת בצורה כובשת. חשוב מכך, יש ב"משחק ילדים" אמירות יפות. הוא בז לקפיטליזם ולתרבות הצריכה, ונהנה להשתעשע על חשבון האובססיה של הצרכנים לשים את ידיהם על דגמי הבובות הכי חדשים והכי משוכללים, ואז להראות כיצד הגולם קם על יוצרו. יפה מכך היא הדרך בה מסביר הסרט את מקורות האלימות של הבובה - היא פשוט מביאה לידי ביטוי את כל מה שספגה מן הבעלים שלה.
כמו צ'אקי, גם הילד תמים למראה, אבל האמת שהוא שופך רעל ללא הפסקה - אפילו את החתול הוא מכנה "שמוק" ורומז על היותו בן מוות. הבובה בסך הכל אוגרת את כל האגרסיות שלו ואז משחררת אותן, כך שבן אנוש המעז להאשים אותה במעשיה צריך לזכור את הציטוט המפורסם מ"יוליוס קיסר" של שייקספייר - "האשמה אינה בכוכבים, אלא בנו".
האלמנטים הללו מצילים את כבודו של "משחק ילדים" ומונעים ממנו להיות זניח לחלוטין, אך עדיין הם לא הופכים אותו למוצלח במיוחד או את הצפייה בו למהנה. למרות ניצוצות מבריקים, בסופו של דבר הסרט לא מגניב, לא מצחיק ובעיקר לא מפחיד. למעשה, בובות הפיתום שצצות בהמשכון של פיקסאר הרבה יותר מקריפות מכל מה שיש בו, כך ש"צעצוע של סיפור 4" מנצח אותו בכל פרמטר, אפילו בקרב על תואר הסרט הכי מפחיד שיש כרגע באולמות.
