כמו באגדות: מה הפך את העונה השנייה של "חתונה ממבט ראשון" למושלמת כל כך

זהו, נגמר, ונגמר בול בזמן. העונה השנייה ללא ספק הייתה טובה יותר מהראשונה. המומחים היו הרבה יותר טובים, הזוגות היו ורסטיליים, ונראה שהופקו כמה לקחים מהעונה הקודמת. האמת, מדובר באחת מתוכניות הריאליטי הכי סוחפות וטובות שיצא לי לראות, ולו רק בגלל שבמקום לצפות ביקום שהומצא מא' עד ת', כמו בית "האח הגדול" והמשימות או "הישרדות" שמייצרת סיטואציות הזויות, חתונה ממבט ראשון עוסקת במוכר - זוגיות. נושא שמעניין את כולם, לא משנה באיזה גיל או מצב משפחתי, וסיטואציות שרובנו מכירים - מהצד שלו, מהצד שלה, או מקסימום מסיפורים של חברה.

היה מאוד צפוי שנשים יאהבו תוכנית מהסוג הזה, שעוסקת במערכות יחסים רומנטיות, אבל הופתעתי לגלות שלפחות חצי מהשיחות שניהלתי על התוכנית (והיו הרבה מאוד כאלה) היו דווקא עם גברים, גם כאלה שלא יצפו איתי לעולם ב'סרט בנות'. אם נרשמה הצלחה ענקית לתוכנית היא זו - היא הצליחה לעניין גברים באותה המידה כמו נשים, זוגות ישבו וצפו בה ביחד, והצליחה לייצר הזדהות אמיתית אצל כל צופה וצופה.

הפורמט גאוני בפשטותו. בלי משימות, בלי פסלונים ובלי אפקט הכלא שיש בתוכניות אחרות. בחור פוגש בחורה, הם מתחתנים, ומנסים לחיות חודשיים ביחד בליווי פסיכולוגי וכמובן, מצלמות. היוצרים פשוט לקחו את שתי החולשות הכי גדולות שלנו בעידן ה-FOMO והשתלטו עליהן בעזרת חוקי התוכנית. החולשה הראשונה שטופלה היא הנטייה שלנו לוותר מהר כשקשה לנו וכך לפספס דברים שיש להם פוטנציאל להיות טובים. אז תקעו את הזוגות יחד למשך פרק זמן מושלם - לא ארוך מדי ולא קצר מדי. מספיק כדי לגרום להם להתמודד עם עצמם וזה עם זו ולהספיק להיכנס לנינוחות עם הצד השני, ולא יותר מדי - כדי שזה לא יהפוך מהרפתקה מרגשת שתיכף נגמרת, לכלא מעיק שרק רוצים לברוח ממנו.

החולשה השנייה שטופלה היא הסרת עול האחריות מהזוגות על הבחירה. אנחנו הרבה פחות הססנים כשאנחנו לא צריכים לבחור בעצמנו ולהודות שעשינו טעות שחירבה לנו את החיים. הרבה יותר פשוט לתת למישהו אחר, בתפקיד הזקן הסיני החכם שיודע יותר טוב, להחליט בשבילנו. ככה אם משהו יתפקשש, יהיה לנו אחר כך את מי להאשים. זה נוח במיוחד כשמדובר בבחירת זוגיות, דבר שלרוב מתבסס על גבב של תחושות אישיות ואמורפיות שאין להם דבר וחצי דבר עם היגיון או בחירה מפוכחת. יש משהו מאוד מרגיע עבור המשתתפים, וגם עבור הצופים, בעובדה שיש שלושה מומחים, אחת מהן מדענית של ממש, שמודדים את ההתאמה על פי כלים מקצועיים כביכול שאינם בהישג ידינו, את מידת ההתאמה שלנו למאן דהוא, ולצאת לדרך אל הלא נודע, יהיה אשר יהיה. אם יצליח, מה טוב, ואם לא - מישהו אחר עשה טעות.

ומישהו עשה טעויות. הטעות הראשונה שלהם הייתה להניח שאפשר להתאים אנשים זה לזה. אי אפשר. למרות שהמומחים העונה היו הרבה יותר טובים מאשר בעונה הקודמת, ורוב הזמן נהניתי להקשיב לשיחות שלהם עם הזוגות ולהקשיב לניתוחים שלהם, בשביל ההתאמות לא צריך אותם. באותה המידה יכלו לסובב רולטה ולבחור ככה, או לתת למשתתפים לבחור בעצמם מתמונה. בשני המקרים אם היו מחתנים אותם ומכריחים אותם לחיות יחד 42 יום, היינו מקבלים תוצאות דומות מאוד - חצי מהם היו בוחרים להמשיך יחד בסוף התוכנית, חצי היו נפרדים, ואם התמזל מזלנו, זוג אחד היה שורד את החצי שנה שאחריה. המומחים לגמרי לא רלוונטיים בתהליך ההתאמה. איזו מן התאמה הייתה עידו ואורטל, למשל, שחוו שניהם רק אומללות? גם דקלה ואלון היו התאמה גרועה, מהסוג שכולנו מכירים טוב - להיכנס למערכת יחסים שמבוססת רק על משיכה פיזית ולאנוס את עצמנו לנסות לחיות איתם. אני גם לא מאמינה שמבחן הפרומונים שבודק משיכה נתן משהו משמעותי. עובדה היא שחלק מהזוגות נמשכו זה לזה יותר וחלק פחות, וחלק בכלל לא, וזאת למרות שמבחן הריח היה אמור לסגור את הפינה הזאת הרמטית, מדעית.

אז לא, המומחים לא תרמו שום דבר משמעותי בחלק הזה של התוכנית. מצד שני, אי אפשר היה בלעדיהם בשלב השני, ברגע שהחלו לעשות את מה שלמדו ואומנו לו במשך שנים - לטפל. ובזה הם היו מצוינים. השילוב ביניהם היה נפלא. היכולת של שניהם לומר את הדברים הקשים באופן אוהב ומכיל היא פנומנלית, והיכולת שלהם לאתר במדויק את הנקודות שצריך ללחוץ עליהן ולא להעיק במקומות הרגישים יותר - עשתה את העבודה. ללא המומחים, אין סיכוי ששירי ולירן היו מצליחים לעבור את המשברים שלהם ולמצוא את עצמם אומרים כן בתוכנית הסיום, דקלה לא הייתה חוזרת אחרי הריב הראשון, ואורטל ועידו היו פורשים אחרי ירח הדבש מהתוכנית. חלקו של ליהוק המומחים הנכונים בהצלחה של העונה הזאת הוא עצום. בלי קשר לתוצאה הסופית, הם את העבודה שלהם עשו - הם הצליחו להביא את כל המשתתפים בתוכנית למיצוי של מקסימום היכולות הרגשיות שלהם, כך שבסופו של דבר הבחירה שעשו נעשתה במודעות מלאה ונטולת אשליות, הן מבחינת מה שהם עשויים להרוויח מהזוגיות, והן מבחינת מה שהם עלולים להפסיד.

לטעמי הטיפוסים בעונה הזאת היו יותר מגוונים, הזוגות היו יותר ורסטיליים, ומערכות היחסים שלהם, ברובן, היו כאלה שקשה להישאר אליהם אדישים. בין אם אהבנו אותם או לא, הזדהינו עם חוסר האונים ותחושת הבדידות שחוותה דקלה, עם הדחייה והסגירות שהיו מנת חלקם של אורטל ועידו, ועם חוסר התקשורת של ליאור ושרונה. אבל שני הזוגות ששווה לדבר עליהם כאן היו ללא ספק שירי ולירן ובת אל ויוגב, שמייצגים שני קצוות מנוגדים על הסקאלה, בתוכנית ובחיים.

בת אל ויוגב, או בשמם המקצועי ברבי וקן, היו עסוקים מדי באיך הם ייראו בטלוויזיה. והם אכן נראו טוב. אבל ההתעסקות הזאת בלהיות מושלמים - לא רק עבור המצלמות, גם אחד עבור השני, גבתה מחיר. במקום להתמקד בעצמם, בסיבה שהביאה אותם לתוכנית, ואולי לנצל את ההזדמנות ולעשות תהליך מבוקר עם הפסיכולוגים, הם התמקדו בניסיון לממש אחד לשני את הפנטזיה של בן הזוג המושלם, במושב, שיש להם חמישה ילדים, לעולם לא רבים, שהיא מבשלת לו והוא מביא לה מתנה ליום האהבה. הם הזכירו לי את הפולניה מהבדיחה, זו שמחכה לפחות ארבעה צלצולים עד שהיא עונה לטלפון כדי שהמתקשר יחשוב שיש לה בית גדול. ההתעסקות הזאת במראית העין גזלה הרבה מזמן המסך שלהם, ובעיקר את ההזדמנות שלהם להכיר באמת זה את זה. הם יכולים לדבר על אהבה עד מחר, אבל העובדה היא שהם נשארו באותו מיקום מבחינת החשיפה שלהם לאורך כל התוכנית - לא קרה שם כלום, בשידוך המושלם הזה שהיה כל כך מלא בפוטנציאל. כיום בת אל חיה בניו יורק ויוגב נמצא בארץ למרות כל הצהרות האהבה המוגזמות, ייצוג עצוב למערכות יחסים שמתאימות רק על הנייר.

מצד שני שירי ולירן, סיפור הסינדרלה של העונה. לא יודעת מה אתכם, אבל הרבה יותר קל לי להתחבר לזוג הדפוק שלא הולך לו, מאשר לזוג מושלם מפלסטיק שלעולם לא רב. לא יכולה להיות להם התחלה גרועה יותר משהייתה - שירי קיבלה חום בחופה, התקף חרדה בחדר כלה, ונסעה אחוזת גועל לירח הדבש. מוקפים במצלמות הם צלחו בקושי את השבוע הראשון, שהיה נטול אינטימיות, חיבה או תקווה לעתיד. בשלב הזה זה נראה כאילו כלום לא יכול לגרום לשירי לראות את לירן בתור פוטנציאל. לאט לאט ובמאבקים עצומים שלה וסבלנות אין קץ שלו הם התחברו, נקשרו, נפתחו, אמרו את האמת למרות שהיא כואבת, והמשיכו יום אחרי יום לנסות לראות מעבר לפחדים. לירן הלך על ביצים במשך חודש בלי לקבל מילה טובה, ושירי עברה את סיוט חייה ואיכשהו המשיכה להישיר מבט למצלמה. היא בכתה כל פגישה עם יעל, וכמעט לא ראתה את האור בקצה המנהרה, אבל לא ויתרה, ובסופו של דבר הצליחה לנצח את יצר ההרס שהכשיל אותה כל חייה ולהגיד ללירן בתוכנית הסיום "רוצה להישאר איתי עוד קצת?"

פאסט פורוורד לחצי שנה אחרי, ושירי ולירן ביחד, נראים מאוהבים. כל העונה הזאת הייתה שווה את המעבר הזה מהפנים המעונות שלה למבט המאוהב, מהתנגדות הטוטאלית להתמסרות רכה ונטולת מאמץ. שירי ולירן והדרך שהם עשו אחד אל השנייה יצרו את אחד מסיפורי האהבה המרגשים ביותר שיצא לי לראות. וזה מה שמייחד את התוכנית הזאת. "חתונה ממבט ראשון" לא מוכרת לנו פנטזיה ולא זורקת עלינו נצנצים. להפך - היא עוסקת בדברים הרגילים שאנחנו מכירים, לא מציעה שום דבר חדש או מרגש, ולפעמים אפילו גוררת אותנו דרך הסחי ומאלצת אותנו להיזכר בדבר או שניים שהעדפנו לשכוח. אבל דווקא משום כך היא נותנת לנו תקווה, כי היא מראה לנו שאולי דווקא כאן, בלי פנטזיות או פרסים של מיליון שקלים, גם לנו יש סיכוי לעשות דרך, לעבור טרנספורמציה, ולנצח כנגד כל הסיכויים. כמו באגדות.