"בעיצומה של סערת #MeToo הפכה רופניאן לאחת הסופרות המדוברות בעולם, וזכתה למקדמה בסך 1.2 מיליון דולר על ספרה הראשון - הקובץ שלפניכם", מתגאה הכריכה האחורית של "אתה יודע שאתה רוצה את זה", קובץ הסיפורים הקצרים של קריסטן רופניאן. סכומי מקדמות לא מופיעים בדרך כלל על כריכות אחוריות, מנופחות ויוצאות דופן ככל שיהיו (לספר שאחרי "מפגש עם חוליית הבריונים" המצוין, זוכה פרס הפוליצר, קיבלה ג'ניפר איגן מקדמה נמוכה יותר). אולם עושה רושם שבמקרה הזה, לפחות בפן השיווקי, מדובר פה קודם כל בסיפורה של קריסטן רופניאן עצמה, ורק לאחר מכן בסיפוריה הקצרים.
למרבה הצער, בשלב זה, כנראה שסיפורה האישי של רופניאן אכן מעניין, ייחודי ומוצלח יותר מהפרוזה שלה: ב-2017 פרסמה ב"ניו יורקר" את "Cat Person", שהפך תוך ימים ספורים לתופעה תרבותית חשובה, ובבת אחת הרגיש כמו אחד הסיפורים הקצרים המדוברים ביותר בהיסטוריה. עם כל הכבוד לסיפור עצמו - שהיה טוב, לא הרבה מעבר לזה - היתרון הגדול ביותר שלו היה פחות הכתיבה, הדמויות או העלילה, ויותר הטיימינג: עידן MeToo# היה בשיאו, והתחום האפור שהציע - האם זו התעללות מינית? - סיפק זווית חדשה, מעורפלת, מציאותית ומפחידה, שגרמה גם לגברים שלא "תוקפים מינית" לעצור רגע ולחשוב, וכך גם לנשים שלא "הותקפו מינית".
"Cat Person" (או "טיפוס של חתולים", כפי שהוא מופיע כאן, לראשונה בעברית) הפך ללהיט בקנה מידה היסטורי, אוקסימורון מהלך - גם ספרות, גם ויראליות! - ובזכותו מן הסתם הגיעה המקדמה המדוברת, ואיתה הספר הנ"ל (וגם סדרת טלוויזיה ב-HBO על בסיס הסיפורים, כך מתברר). אלא שהרגע הגדול ביותר בחייה המקצועיים של רופניאן, הזכייה הספרותית הזו בלוטו, הוא גם הרגע לפיו תימדד מעתה ועד עולם: האם היא מסוגלת לעמוד בבילד-אפ הזה שיצרה לעצמה, בעל כורחה, וייצרו עבורה אחרים? כרגע התשובה, באופן חד-משמעי, היא לא.
12 סיפורים מופיעים ב"אתה יודע שאתה רוצה את זה", וקצת כמו ב"טיפוס של חתולים" מרביתם עוסקים במידה כזו או אחרת בכוח - למי יש, למי אין, כיצד מתנהגים שני הצדדים באותם רגעים, או אם וכאשר הכוח עובר מאחד לשני. רבים מהם אף מנסים גם הם להלך על אותו תחום אפור שהסיפור שהפך את רופניאן למפורסמת היטיב כל כך לעשות, אם כי לא ממש מצליחים באותה רמה. כמעט בכל סיפור, בין אם הוא על בחורה שאוהבת לנשוך אנשים, זוג שמנצל חבר פיזית, מינית ונפשית או אישה שנתקפת גירודים מסתוריים, יש מימד מסוים של אימה - משהו נורא קרה, משהו נורא קורה, משהו נורא עומד לקרות - אבל גם זה לא מספיק כדי להשאיר את הקורא מרותק. מה גם שיש גבול לכמות הפעמים שאפשר לנסות להפתיע או להמם עם התפתחות עלילתית גרוטסקית, אלימה, או קינקית.
לעתים מתקבלת התחושה שרופניאן מנסה לדחוק את סיפוריה אל הקצה כמעט לשם הפרובוקציה, אלא שלא קיימת כמעט שום קורלציה בין העלילות הקיצוניות ורגשות הדמויות המניעות את אותן עלילות: מרביתן, למרבה הצער, קצת חסרות עומק רגשי.
"אתה יודע שאתה רוצה את זה" הוא לא ספר מוצלח במיוחד, ובאופן כמעט אבסורדי, זו לא אשמתה הבלעדית של רופניאן: ללא "טיפוס של חתולים", ספק גדול אם ספר הסיפורים הקצרים הזה שלה היה יוצא לאור, ולבטח לא היה מתורגם לעברית. כך או כך, המבחן האמיתי יהיה בספרה הבא, או בזה השלישי: כשיהיה לה עוד יותר זמן לעבוד, בלי לחוש צורך לנצל מומנטום והזדמנות של פעם בחיים ולהכות בברזל כל עוד הוא רותח. גם בספר הבא, סביר להניח שתקוטלג קודם כל כסופרת של "טיפוס של חתולים", אבל מתישהו לא תהיה לה ברירה אלא לנסוע לבד, בכוחות עצמה, ללא גלגלי העזר. כרגע, נראה שהיא עדיין זקוקה להם.
"אתה יודע שאתה רוצה את זה" / קריסטן רופניאן. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. הוצאת אחוזת בית, 248 עמודים.