פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כאילו זו לא טרגדיה: התשדיר של פיקוד העורף הוא בלתי נתפס, מחוצף, כמעט נבזי

      במקום לנסות לספר לנו סיפור על רווחה, בריאות ודיור בר-השגה, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לקדם את הסיפור הזה, תשדירי שירות עולצים בטלוויזיה מציפים לנו שוב ושוב את חרדות הקיום, ומשקפים לנו בו בזמן שאנחנו ממשיכים להיות קורבנות, ושאנחנו שוב נדרשים להתגייס

      כנראה אלוהים לא משחק בקוביות, אבל בפיקוד העורף משחקים איתנו מונופול: תשדיר השירות החדש של הפיקוד, שמשודר בשלל אמצעי תקשורת ונועד להבהיר את עקרונות מערך ההתראות המחודש, מציג אותם באמצעות משחק הקופסה האהוב והנושן. העיקרון פשוט: עידן הקודים האזוריים הסתיים, והיום אזור ההתרעה הוא שם היישוב שבו אתם נמצאים, ובתשדיר - המשבצת שבה אתם נמצאים על הלוח.

      משפחה שלמה משחקת, והלוח מקיף את חלקי הארץ. "הגעתי לפתח תקווה", אומרת האם. "כדאי שתדעי שגם אזור ההתרעה שלך הוא פתח תקווה", אומר בנה. הבת נמצאת באזור התרעה טבריה, הבן עצמו באזור התרעה ניצנים. כל הארץ דגלים דגלים והתרעות התרעות, כל הארץ חזית, ואיכשהו כולם מחייכים ושמחים ואפילו צוחקים, כאילו לא מדובר בטרגדיה - וכאילו אחוזי הפוסט טראומה של ילדי עוטף עזה אינם מרקיעים שחקים.

      תשדיר שירות פיקוד העורף (צילום מסך)
      איזה כיף, אזורי התרעה! (צילום מסך)

      ההסברה לציבור חשובה, אבל מה בדיוק מסבירים כאן לציבור ומה המסר שמעבירים לו? המחשבה שהדבר הראשון שאתה חושב עליו כשאתה מגיע למקום מסוים הוא שמה של ההתרעה היא מזעזעת. המחשבה שילדים גדלים לתוך מציאות שבה הם משננים אזורי התראה כבדרך אגב, כמשחק לשעות הפנאי, היא כבר נוראה כפליים. ולבסוף, המחשבה שהמציאות הזאת משווקת כמשהו נורמלי, קליל, ידידותי, משפחתי, כמעט אידילי - היא כבר בלתי נתפסת, מחוצפת, כמעט נבזית.

      המסר הנוראי של מדינת ישראל לאזרחיה, באמצעות פיקוד העורף, היא שזה כאן כדי להישאר ולהימשך, ושמצופה מהם להשתתף בחדווה במשחק המונופול שמשחקים כאן מעל ראשיהם - על חייהם: הקסאמים ככרטיסי הפתעה, הוראות פיקוד העורף כקלפי פקודה, וכך המשחק נמשך סבב אחרי סבב אחרי סבב. כידוע, אף אחד לעולם לא מנצח, והמשחק אף פעם אינו נגמר. בתשדיר, האבא נשלח ל"כלא" של משחק המונופול, אבל אם נגזר עלינו לחיות בין אזורי התרעות במקום במקום בין ערים ויישובים, כנראה כולנו נמצאים מאחורי סורגים.

      והנה, במקביל, גם המשרד לנושאים אסטרטגיים העלה תשדיר שירות מטעמו, גם הוא עם איזה ניחוח הומוריסטי כביכול (דק אמנם), בכיכובו של אברי גלעד. כאן הוא נכנס לנעלי המסביר הלאומי, ומנסה לטעון בפני הצופים שה-BDS הוא טרור בתחפושת. "ארגוני הטרור הגבירו את מאמציהם למחוק את ישראל מהמפה. באינתיפאדות, פיגועים רצחניים, שיגורי טילים, ו... נכשלו, ואז הם הוסיפו לטרור נגדנו גם מאבק אזרחי", אומר גלעד בתשדיר, וקורא לציבור "להצטרף למאבק". גם בתשדיר הזה אנחנו תמיד נאבקים על חיינו, ותמיד נדרשים להתגונן.

      שני התשדירים המשודרים במקביל מציגים את רוח ההסברה הישראלית כלפי פנים: במקום לנסות לספר לנו סיפור על רווחה, בריאות ודיור בר-השגה, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לקדם את הסיפור הזה, מציפים לנו שוב ושוב את חרדות הקיום, ומשקפים לנו בו בזמן שאנחנו ממשיכים להיות קורבנות, ושאנחנו שוב נדרשים להתגייס - ותמיד עם איזו קריצה, כאילו המציאות הזאת היא הדבר הנורמלי ביותר בעולם. והנה, זה כבר קיץ וריחות השריפה עולים שוב מהשדות בנגב המערבי. אולי סבב נוסף כבר הולך ומתחמם לו על אש קטנה. היה יכול להיות כל כך נחמד אם במונופול הלאומי הזה היינו מגיעים סוף סוף אל המשבצת "דרך צלחה".