15 שנה לערך עברו מאז מותו של יוסי בנאי, ואין לו באמת תחליף. שחקן וזמר, בדרן ואינטלקטואל, מצחיק להפליא ומרגש לא פחות. זאת תהיה קלישאה לומר שכבר לא עושים זמרים כמו יוסי בנאי, אבל במקרה הזה הקלישאה תהיה נכונה: זה קול ששייך לדור אחר, עם שירים ששייכים לדור אחר, ולא ברור כיצד היו חיים היום בשנת 2019 - נדמה שעבר זמנם, הן של שירי המשוררים המסעירים והן של שנסוני הזימה. לבנאי היו הכריזמה והקסם שאפשר להם לדור יחד בכפיפה אחת, בקול וסגנון כל כך מזוהים, שפשוט אי אפשר לחקות.
משום כך, אפשר היה להניח שהצל הזה יכריע כל מי שינסה להתקרב אליו. להעלות ערב משירי יוסי בנאי זאת משימת התאבדות עם סיכויי הצלחה אפסיים. הבחירה של בנו, סולן משינה יובל בנאי, לעשות זאת, אינה טריוויאלית בשום צורה. בנאי הבן פיתח לעצמו קריירה מצליחה מאוד בזכות עצמו, כמעט ללא קשר לסגנון ולחומרים של אביו. יוסי היה שנסונר שרמנטי, יובל הוא רוקסטאר מוביל. יש מעט מאוד נקודות השקה אמנותיות בין השניים, כשהדוגמה הבולטת היא "תחזור תחזור". בכל זאת, בשנים האחרונות יובל בנאי עשה כמה צעדים לכיוון אביו: הוא הקדיש לו שיר באלבום האחרון שלו, "עוד שיר אחד", וחידש יחד עם טליה אליאב את "הגבירה בחום". הערב "יובל שר יוסי" הוא התקרבות נוספת במסע הזה.
בנאי גייס הרכב מוכשר מאוד לצידו לצורך הגשמת המטרה: שלישיית Vegan Friendly - גבע אלון בגיטרה, ג'נגו בבס ואסף רייז בתופים, וכן גליה חי על הויולה ולירון פלורה משולם על הקלידים. ובכל זאת, ערב שלם שמבוסס על השירים של אביו נראה על פניו, כאמור, כמשימה קשה ביותר עד בלתי אפשרית. ברגעים הראשונים, קשה היה להאמין שהנעליים הענקיות יתמלאו. בנאי פתח את הערב בהיסוס, בביצועים חסרי ביטחון ל"בחולות" ו"מרוב אהבה", וצמודים למדי לרוח המקור. אחר כך הוא השתפר מעט ב-"ערב עירוני" ו-"לא אבקש את ידך", אבל זה לא היה זה. ההתחלה לא בישרה טובות.
ואז קרה פלא קטן: בנאי לקח את "אנאבל לי" החידתי של אדגר אלן פו והפך אותו לפצצת רוקנרול. לזה חיכיתי: לשיר שיישמע כל כולו של יובל בנאי. העיבוד המצוין טען את בנאי באנרגיה וההופעה כמו התחילה מחדש. בנאי נשמע מכאן ועכשיו כבר הרבה יותר טוב, בטח בנאמברים הקצביים יותר - אבל גם באלו השקטים. הוא המשיך לרצף משובח: "מרגו", "הפעם האחרונה", "אמרתי לך שיהיה כך - ולא האמנת" , ו"הגבירה בחום", בדואט מקסים עם גליה חי.
המערכה השניה של הערב המשיכה את מגמת השיפור, אך עם מעט מאוד הפתעות. בנאי הצליח להתמודד היטב עם קלאסיקות כמו "אהבה בת עשרים" ו"ספירת מלאי", אבל באופן מעניין, השיר הכי טוב בחלק הזה היה דווקא יוצא הדופן. "עוד שיר אחד", השיר שהוזכר למעלה שבנאי הקדיש לאביו באלבום הסולו הקודם שלו, לא הותיר רושם כביר כשיצא. אתמול בערב בהיכל התרבות, עם דמותו של יוסי בנאי מוקרנת ודגימות מקולו, הוא נשמע פשוט נפלא. זה היה אחד הרגעים הבודדים אתמול בערב שהיו מרגשים ממש. באופן טבעי, כששני שירים לאחר מכן הגיע "אני וסימון ומואיז הקטן", הקתרזיס הושלם בשירה משותפת של בנאי עם הקהל. סמטאות ירושלים של פעם אולי השתנו מאז לבלי הכר, אבל סימון או מואיז הקטן, אחד מהם, היה באולם וזכה לתשואות. זה היה, כמו שאומרים, הכי קרוב שאפשר.
בסך הכל, הרפרטואר שנכלל בערב היה למרבה הצער שמרני למדי, גם מבחינת בחירת השירים עצמם - כמעט כולם היו מהלהיטים הגדולים מאוד של יוסי בנאי; הפנינות החבויות נותרו במסתור - וגם מבחינת העיבודים. גם אם הקצב התגבר או התופים התחזקו, רוב הזמן בנאי לא מתח את השירים מספיק לכדי פרשנויות חדשות ומפתיעות, וכך נאלץ לשאת בנטל בעצמו ולהיאבק בנטל ההשוואה - במקום לחגוג את נוכחותו בתוך השירים הללו. אירוחים נוספים וחידושים פחות צפויים היו יכולים לקחת את הערב הזה לגבהים אחרים. בכל פעם כשהוא כן חרג מהמסגרת, זה לגמרי שיחק לטובתו.
ובכל זאת, גם בלי להסעיר ועם מעט רגעים של התעלות, יובל בנאי בהחלט עמד בגבורה באתגר. הוא כיבד את אביו, את שיריו ואת הקהל שבא לחגוג את כל אלו. הגעגועים ליוסי בנאי יישארו, אבל טוב עשה יובל בנאי כשמרוב אהבה שר - ולא שתק.