אם טל פרידמן ירצה פעם לביים סרט אוטוביוגרפי קצר, הוא יוכל לקרוא לו "13 הדקות שבהן איש לא צחק". הדקות הללו עברו עליו לפני כמה שנים, במהלך הופעה במועדון באר-שבעי. "זה היה אחד הרגעים המדהימים שהיו לי בחיים", הוא נזכר בריאיון לוואלה! תרבות. "היתה כזו דממה, שיכולתי לשמוע את הצרצרים בחוץ. הקהל הזיע, אני הזעתי, ואף אחד לא צחק. זה היה כמו עינוי סיני, ואמנם אני לא סדיסט ולא מזוכיסט, אבל נהניתי ממנו. יש משהו כל כך חזק ומעצים בכאב הנוראי הזה, ואני מעדיף שאף אחד לא יצחק מאשר שיגידו לי בסוף שהיה נחמד וזהו. לא היו לי הרבה חוויות כאלה בחיים, אבל מכל פעם שזה קרה, עשיתי קפיצה גם כבן אדם וגם כקומיקאי. מכל הכישלונות גדלתי. אנשים מפחדים להיכשל, אבל המפלות מאפשרות לך לבחון את עצמך, להבין מה לא היה בסדר ולעשות משם קפיצות קוואנטיות. זה חשוב נורא".
פרידמן אולי נהנה לצמוח מכישלונות, אבל עד כה לא היו לו יותר מדי הזדמנויות לכך. הקריירה שלו שזורה בעיקר בהצלחות, וזה נכון גם לגבי הרזומה הקולנועי הסלקטיבי שלו, שכולל כמות זעומה למדי של סרטים, רובם מצליחים בצורה כזו או אחרת. לפני כתשע שנים הוא כיכב ב"זוהי סדום", שנקטל ביקורתית אבל התגלה כאחד משוברי הקופות המקומיים הגדולים של עשר השנים האחרונות, ועכשיו הוא חותם את העשור עם "המוסד" שכתב וביים אלון גור אריה, ולפי התחזיות אמור גם כן להצליח קופתית, ולהחזיר בכך מעט צבע לפנים של התעשייה המדשדשת.
כמשתמע משמו, הסרט עוסק במערכת הביטחון הישראלית, אבל בניגוד לנהוג בקולנוע המקומי, עושה זאת בהומור פרוע ופארודי. צחי הלוי, בעצמו נצר למשפחה של אנשי מוסד, מגלם בו סוכן היוצא להציל את המדינה ולמעשה את העולם כולו משורה של איומים מסתוריים, ופרידמן מגלם את חברו ועוזרו הנאמן, שבעקבות תאונה מבצעית חוזר לתחייה כרובוט-אדם עם כוחות-על.
ההומור בסרט מושפע באופן מובהק מן הקומדיות של דיוויד צוקר, מי שיצר את "סודי ביותר", "האקדח מת מצחוק" ו"טיסה נעימה" בין השאר, ושימש כאן יועץ אמנותי מיוחד לגור אריה. פרידמן, מצידו, מודה כי שאב השראה ישירה ממי שכיכב ברבים מן הלהיטים הללו, לזלי נילסן. "מהרגע הראשון הוא היה הבסיס שלי לעבודה כאן", מספר פרידמן. "הוא הגיע לקומדיות הללו מעולם אופרות הסבון היומיות ולכן הביא איתו מין רצינות תהומית כזו, שהפכה לאבסורדית בגלל שבסופו של דבר, הדמויות שגילם היו כל כך דביליות. תמיד הייתי מסתכל עליו ונקרע מצחוק. באתי עם זה מוכן מהבית, אז לא הייתי צריך לעבוד על זה יותר מדי בצילומים. זה גם לא משהו שמצריך מאמץ. אתה פשוט צריך להיות מאוד רציני ולהתייחס לקומדיה כאילו אתה משחק את הדרמה הכי דרמטית בעולם".
אני זוכר שפעם, כשהופעת בתפקיד משנה ב"ריקי ריקי", אחד המבקרים לא אהב את הסרט אבל שיבח אותך וכתב "טל פרידמן אחלה. מצד אחר, גם טל פרידמן קורא שמות בטקס יום השואה זה אחלה". זה מלחיץ אותך, שאלה הציפיות ממך?
"תשמע, תתפלא, אבל אני לפעמים קורא על עצמי ביקורות מאוד לא טובות. כתבו עליי דברים מאוד לא יפים והייתי בשוק. כלומר, זכותו של כל אחד לכתוב מה שהוא רוצה, אבל צריך להיזהר בכבודם של אנשים, ולא משנה אם זה עומר אדם, חווה אלברשטיין או קומיקאי שמופיע מול 30 איש. בסך הכל, כולנו עובדים נורא קשה ואנחנו רוצים להצליח ורוצים שאנשים ייהנו ממה שאנחנו מציעים, אז צריך איזה מידה של סבלנות. לגבי הסרט המסוים הזה, לא נלחצתי מן העבודה בו כי ידעתי שאני בידייים טובות. אלון התייחס לכל בדיחה כמו לאתרוג. חוץ מזה, מלכתחילה החלטתי לנסות לא להילחץ".
מצחיק לצפות ב"המוסד". היה גם מצחיק לעשותו? מה הדבר הכי מצחיק שקרה בזמן הצילומים?
"אני לא יכול להיזכר במשהו מצחיק במיוחד, אבל כן צריך לומר שהחליפה הרובוטית שאני לובש דקרה ופצעה אותי. אם יעשו סרט המשך, ארצה שהחליפה תהיה בהדמיה ממוחשבת ולא ללבוש אותה. היה לי גם חם בה, והמזל שצילמנו בירושלים במזג אוויר קריר. אם תשאל מה הדבר הכי כיפי שהיה בצילומים, זה העבודה עם צחי הלוי, שהוא איש מאוד כיפי".
הסרט הוא אמנם קומדיה מטורפת ומסחרית, אבל אתה חושב שגם יש בו ביקורת פנימית? אני חושב למשל על הסצינה בה אחת הדמויות מכריזה "לא לדאוג, אתם בידיים של שירותי הביטחון הישראלים" ובתגובה כל הדמויות האחרות צווחות בפאניקה.
"אני כבר שנים חושב שהדרך הכי טובה לעשות סאטירה ולהעביר ביקורת היא לא דרך מניפסט. אחרת, במקום לבקר צדקנות של אחרים, בדרך כלל אתה יוצא הצדקן בעצמך. לא צריך לעמוד ולהצהיר 'אתם יודעים שהממשלה הזאתי היא ככה וככה הא הא הא', אלא לדבר על משהו אחר לגמרי ודרכו להצביע על הבעיות, שכמו שמראים בסרט הזה, בדרך כלל נובעות מאגו של אנשים. 'ארץ נהדרת' טובה בכך, אבל זה מאוד קשה ובגלל זה אתה לא רואה היום בארץ הרבה תוכניות כמוה".
עם כל הכבוד לפרידמן, רבים בעולם הקולנוע המקומי מכירים אותו קודם כל כבן של מיכל - אחת מן החוקרות המוערכות והאהובות בתחום, שרבים ורבות (גם אני) למדו אצלה והתחנכו על שיעוריה ומחקריה עתירי הידע והתשוקה. בין השאר, היא התמקדה בסרטים שעוסקים בהיסטוריה הגרמנית, וכשאני שואל את בנה אם כמוני, גם הוא צפה איתה ב"גרמניה אם חיוורת", הוא מגיב בצחוק פרוע ועונה - "תקשיב, אני גדלתי על היטלר! רוב הילדות שלי הייתי רואה סרטים תיעודיים של לני ריפנשטאהל, וצופה בלופים בנאומים של היטלר ומצעדים נאצים. פעם נסעתי עם אח שלי לפסטיבל רוק כבד בנירנברג להופעות של מטאליקה וכדומה, ואז הסתכלתי על הבמה והיא נראתה לי מוכרת, והבנתי שפה היטלר נאם ופה הנאצים צעדו".
שמעת שיוטיוב החליטו להוריד מהרשת את "ניצחון הרצון" של ריפנשטאהל בגלל שלפי החוקים החדשים שלהם הוא מקוטלג עכשיו כהסתה אסורה?
"מה, באמת? תשמע, אנחנו בתקופה חשוכה לא פחות מאז. האנשים שמקבלים את ההחלטות מקבלים החלטות מאוד מוזרות. האם הייתי רוצה שהבן שלי יצפה ב'ניצחון הרצון'? בטח, חובה לראות הכל. ברגע שאתה עוצר משהו אז אתה כבר יוצר בקיעים בהיסטוריה. חובה להראות הכל, גם אם זה סרט תעמולה אנטישמי. אם לא נצפה ב'ניצחון הרצון' לא נבין את השורשים של ה-BDS, שהוא בעיני המשך ישיר של התנועה הנאצית ושל האנטישמיות הקלאסית. אני באמת לא מבין את ההחלטה המטומטמת הזו".
חוץ מסרטים על היטלר, מה עוד ראית ומה עוד אתה רואה?
"לא היתה לנו טלוויזיה. היתה לנו מקרנה והיינו רואים סרטים, ומה שאני בעיקר זוכר מילדותי זה סרטים צ'כים מצוירים שהיו ברמה מאוד מתקדמת. באופן כללי, הטעם שלי הוא גם מאוד איכותי וגם מאוד מטומטם. הסרט שהכי הצחיק אותי זה 'ביג לבובסקי' שהוא גם איכותי וגם דפוק. לאחרונה מאוד אהבתי את 'עמק הסיליקון'. זה כל כך טוב. תשמע, הדבר הטוב שקורה היום זה ניצחון הגיקים. גם 'המוסד' זה סרט גיקי".
אתה מגדיר את עצמך כגיק?
"אני חוצן. אני קצת גיק, קצת ערס, קצת בן אדם פרימיטיבי, קצת בן אדם איכותי".
אתה מרגיש שבגלל הפרסונה הטלוויזיונית שלך, אנשים מצפים ממך להיות מצחיק וחייכן תמידית?
"כילד בחיפה, אם אנשים לא היו נחמדים אליי זה היה מאוד פוגע בי, אז אני רוצה להאיר פנים לאנשים. אני משתדל לא לפגוע, אבל באמת יש איזו נטייה לחשוב שאם אתה קומיקאי אז אתה צריך להצחיק את כולם כל הזמן. זו אולי מחשבה טבעית ומתבקשת, אבל אני לא כזה. לא בא לי להצחיק בלי הפסקה ואם אנשים מצפים שרק אספר בדיחות כשאני מדבר איתם, אז אני מיד מכוון אותם להבין שזה לא הולך לקרות.
"לפני כמה ימים, התעצבנתי. נסעתי ליד הבית שלי באופניים וצפצפתי לנהגת, והיא כעסה. הבנתי אותה, אבל עניתי לה 'למה את גסת רוח? נכון, פתאום כולם נוסעים באופניים, אבל לפני עשר שנים אני היחיד שנסעתי עליהם, ופתאום כולם עם הקורקינטים שלהם ואין לי מקום להחנות, איפה נשמע דבר כזה?' אז היא עשתה לי 'טל פרידמן, מה אתה כזה'? הסברתי לה שגם אני מתעצבן לפעמים".
כשפרידמן לא רוכב על אופניים, הוא קורע את התחת, ועיסוקיו רבים. לאחרונה הצטלם לסרט נוסף, "המחשמלים" של בועז ארמוני המוכשר, קומדיה מסקרנת על מוזיקת אייטיז שגם אלי יצפאן מופיע בה. חשוב מכך, בקרוב יעלה בתאגיד הפרויקט הכי אישי שלו - סדרה בשם "אבא משתדל", שהוא מככב בה וגם כתב אותה (עם רן דוברת) על פי חוויותיו האישיות כאב לילדה עם צרכים מיוחדים. הצוות המרשים כולל גם את ג'וי ריגר ואת רבקה מיכאלי, ופרידמן נשמע נרגש במיוחד מן העשייה ומן העלייה הקרבה למסכים.
נוסף לכך, הוא גם מופיע עם להקתו, החתולים השמנים, ולאחרונה יצר עם שאול לוריא סרטון רשת בהם הוא מגלם דמות של זמרת בשם רקפת פח. "כיום, אין שום סיכוי בעולם שהיו משדרים משהו כמו 'חלומות בהקיציס'. כבר אין סבלנות בטלוויזיה לדברים כאלה", הוא אומר. "המקום היחיד שבו אפשר לעשות אותם זה ברשת, לכן התחלתי לפעול גם שם".
איזו מוזיקה אתה שומע כשאתה כותב?
"האמת, אם אני שומע שירים נורא יפים זה מעצבן אותי, זה מביא לי את הקריזה. נוח לי יותר לעבוד עם להקות שוודיות שנשמעות כמו רופא שיניים או עם גיטרות שמכוונות אחורה. זה מכניס אותי למין שקט כזה ומרגיע אותי, אבל בסופו של דבר אני שומע את כל הסוגים".
אם הייתי מבקש ממך למנות כמה להקות אהובות עליך שלא מעריכים מספיק, על מי היית ממליץ?
"הא, וואו, Orange Goblin שהם ממש טובים ולא ברור לי איך יש להם פחות עוקבים ממני. Cardiacs וגם ה-Melvins, ודווין טאונסנד. אבל מי שמגלם בתוכו את כל מה שחלמתי ורציתי זה מוזיקאי מוכר הרבה יותר. פרנק זאפה. אני נורא מקנא בו. היו לו בראש יצירות שלמות, והוא היה מעביר אותן לנגנים שלו בכתב, הבן זונה!"
במהלך "המוסד", הרובוט-אדם הכל-יכול בגילומו של פרידמן מגלה כישורי שפות ומפטפט מעט בצרפתית. לא הרבה יודעים או זוכרים זאת לגבי השחקן, אבל זו שפת האם שלו. "עד גיל ארבע בכלל לא ידעתי עברית", הוא מספר. "בצעירותי, כשנרשמתי ללימודי משחק, עוד היה לי קצת מבטא והיו בטוחים שאני עולה חדש".
עם משחק באנגלית, פרידמן מרגיש קצת פחות נוח, ולכן לא המשיך לגלם ב"ארץ נהדרת" את דמותו של דונלד טראמפ. "זה לא היה מוצלח לטעמי. כשעשיתי את חולדאי לאחרונה, זה היה רוקנרול, אבל טראמפ לא היה טוב", הוא אומר. "בכלל, עם ובלי קשר לכך, יותר ויותר קשה לחקות פוליטיקאים, כי מושאי החיקוי הפכו להיות מגוחכים. עדיף כבר להביא אותם בעצמם מאשר לחקות אותם. פעם פוליטיקאים היו טיפוסים, אנשים גדולים מהחיים. היום הם אנשים קטנים מהחיים, אז אין מה לצחוק עליהם. קומדיה צריכה לצחוק על החזק, אבל אלה אנשים חלשים, שפלי רוח. אתה לא יכול לעשות חיקויים של אנשים שפלי רוח, ואני לא מדבר רק על טראמפ. בכל זאת, בכל פעם שאני מתארח ב'ארץ נהדרת' אני נורא נהנה מהעבודה, ונזכר למה אהבתי את זה - יש צחוקים, וכולם צוחקים אחד על השני וזה קורע".
אם "זוהי סדום" כל כך הצליח, למה לא היתה לו המשכיות? למה לא עשיתם עוד סרט עם כוכבי "ארץ נהדרת"?
"כי בשביל סרט קומי אתה צריך לעצור הכל, ואז לשבת ולעבוד עליו שנתיים. להכניס בדיחות, לזרוק בדיחות החוצה, לבדוק מה עובד ומה לא עובד, וכאן אין לנו את האמצעים שיש בהוליווד. יש פה כמות מדהימה של כותבים וכותבות יחסית לגודל האוכלוסייה, ועדיין אנחנו מדינה קטנה, אז קשה למצוא פה 15 תסריטאים ותסריטאיות שיעבדו על סרט כמו בהוליווד".
אחד הסרטים הראשונים שהופעת בהם היה "האח של דריקס" של דורון צברי ואורי ענבר מ-1994. איך אתה מסתכל עליו בפרספקטיבה?
"מזמן לא ראיתי אותו, אבל אני זוכר שני דברים. קודם כל, היתה חווית צילומים אינטנסיבית מאוד, ובסיום הצילומים כולנו היינו מאוד עצובים, כי רצינו להמשיך להיפגש אחד עם השני. זה משהו שלא קרה לי מאז, עד הצילומים של 'אבא משתדל' השנה, שהסתיים בהרגשה דומה, ואנשים כמעט בכו כשהפרויקט הסתיים.
"דבר שני שלא אשכח: היו שם ניצבים בני 14, ואני זוכר שאחד מהם אמר לשני 'איזה כיף, עוד 12 שעות יש 'זהו זה', ואמרתי לעצמי 'וואלה, הלוואי שפעם יגידו גם על תוכנית שלי ככה'. כמה שנים לאחר מכן זה התגשם בזכות 'חלומות בהקיציס'. זכיתי".
